| 10/2009
צעדת השמיניטסים הסרבנים ואני. או - מעשה שהיה כך היה...
מעשה שהיה כך היה...
בשעה שש היום סיימתי עוד יום עבודה מפרך ועליתי על טוסטוסי לכיוון בייתי הקט שבגבעתיים ולעבר אהובי הכלבלבי.
התנעתי, עצרתי לתדלק והחלתי במסעי המזגזג בין עומסי התנועה של הערב בתל אביב לכיוון הפריפריה.
התנועה זרמה חלק באופן יחסי למרכז תל אביב בשעות הערב המוקדמות, והרוח הכתה בקסדתי.
חציתי את בן יהודה, פניתי ימינה בדיזינגוף, שמאלה בפרישמן ואז דרך מספר רחובות שוב שמאלה בבוגרשוב (אל תשאלו
למה עשיתי כזה סיבוב), ואז בצומת הרחובות בוגרשוב וקינג-ג'ורג', שנייה מדיזינגוף סנטר, צדו עניי מראה מתריד.
טוב, לא היה כ"כ קשה להתחמק ממנו - למעשה היה בלתי אפשרי מאחר מהרחוב כולו נחסם.
את מעבר החצייה שבצומת הרחובות הנ"ל חסמו חבורת עוללים, רובם ככולם פריקים (ותאמינו לי - אני לא מכלילה),
אשר נשאו שלטים נגד גיוס ולמען סרבנות ותופפו בתוף באס גדול.
שועשעתי - כל שנה אותו סיפור, חשבתי לי והמתנתי לרמזור הירוק שיגיע - גם ככה היה אדום.
הרמזור הירוק הגיע, ובעוד אני מתכוננת לסחוט את ידית הגז על סופה ולזנק קדימה, נלכד בעיניי יצור כחלכל: שוטר!
אשר בפנים חמורות סבר אך מלאות סבלנות סימן לי "רגע גברת, עדיין אסור לנסוע, הילדים עוברים".
אוקיי... מיילא מחאה של אנרכיסטים סרבנים - אבל שהמשטרה מסדרת ושומרת עליה?!
אירוני משהו - לא?
טוב - ממורמרת המתנתי במקומי ופספסתי את הרמזור אשר התחלף לאדום שוב בעוד העוללים קרועי הג'ינסים ולובשים
השחורים עוברים לנגד עיניי, מוחים על הדרישה הנוראית של המדינה מהם, להפסיק להיות אגואיסטים מרוכזים בעצמם
לאיזה שנתיים-שלוש ולהרוויח את הזכויות האזרחיות שלהם. לתת טיפה מעצמם. ללא ספק מוזגם ובלתי מתקבל!
בינתיים התחלף לו הרמזור לירוק והשוטר עדיין חוסם את התנועה ואיתו עוד 2 (!!!) ניידות ושוטר על אופנוע.
פה התעצבנתי.
סחטתי את ידית הגז חזק ככל שיכלתי, וזגזגתי לי בין הצועדים.
"נהגת - עצרי בצד"
"כן אדוני השוטר" אמרתי בעודי מורידה את רגלית הטוסטוס ושולפת רשיונות לגיטימיים וחוקיים לחלוטין ומורידה את הקסדה.
"אסור לעבור, הכביש חסום"
"סליחה, אדוני השוטר - אני רוצה להבין משהו? עשיתי משהו לא חוקי?!
הלא אזרחית שומרת חוק אני, מחוייבות אישית ביצעתי באדיקות במהלך התיכון, ביצעתי פעילויות התנדבויות שונות, שירתתי
שירות צבאי מלא של שלוש שנים סדיר בהתנדבות, מעולם לא עברתי על אף חוק, אפילו כמו הסמים שעישנתי בחיי לא עוברת
את הכמות המוגדרת בחוק כ"צריכה אישית", לא עברתי על אף חוק תנועה (טוב - לפחות לא יותר מנהג ישראלי ממוצע), לא
רצחתי, לא גנבתי, לא עברתי באור אדום, אני לא משליכה בדלי סיגריות ברחוב... מה עשיתי לא בסדר?! חציתי באור ירוק?!"
"באמצע תהלוכה"
"תהלוכה של פורעי חוק, אדוני השוטר, שבאמת אני לא מבינה למה אתם מגינים עליה, מכספי המיסים שלי, במקום לעצור אותם,
מה? זה בגלל שהם מתחת לגיל של אחריות פלילית?"
"פורעי חוק?!"
"הו כן אדוני השוטר!
מי שם את אותם קטינים, אותם עוללים נתולי חשיבה עצמאית ושטופי מח, אותם בני תשחורת זבי חותם מחותתי פנים,
היושבים להם על פופים מעוצבים בחדרים מרווחים מול מסך פלאזמה בבית של אמא ואבא בסביון, לדין ודיין על האם
צה"ל מוסרי או לא והאם להתגייס זה מוסרי או לא?!
מתי תבינו דבר נורא בסיסי, בלי קשר לאדיאולוגיה (כי לא לה אני נכנסת עכשיו) וכו':
אף אחד לא שואל אתכם!
במדינה יש חוק - ועזבו עכשיו מוצדק או לא וכו', חוק שדורש, אם נסתכל על זה בגדול, מכל אזרח בעל זכויות, לתת מעצמו
טיפה למדינה בכדי להרוויח את הזכויות האלה - בין אם בצבא או בשירות לאומי או וואט-אבר - אבל חוק הוא חוק.
לגלות לכם סוד ילדים יקרים שלי?
גם בכל המדינות הנאורות שאתם אוהבים להשוות את ישראל אליהן יש חוקים - ותנחשו מה? גם שם צריך לציית להם.
אם הם לא מוכנית לתת למען המדינה איזה שנתיים-שלוש כמו שאני נתתי - אין שום סיבה שאני אעמוד בשבילם ואפספס
רמזור - אפילו של חצי דקה.
אני הרווחתי את הזכות לעבור באור ירוק ללא הפרעה בזה שישבתי ושמרתי על הכור בדימונה.
אני הרווחתי את הזכות לעבור באור ירוק ללא הפרעה בזה שיש לי עבר פלילי ללא רבב.
אני הרווחתי את הזכות לעבור באור ירוק ללא הפרעה בזה שישבתי בעזה בזמן מלחמת לבנון השניה.
אני הרווחתי את הזכות לעבור באור ירוק ללא הפרעה בזה שהלכתי לבית מחסה למפגרים ושיעשעתי אותם.
אני הרווחתי את הזכות לעבור באור ירוק ללא הפרעה בזה שלימדתי חיילים צעירים לנהוג על פומ"ה.
אני הרווחתי את הזכות לעבור באור ירוק ללא הפרעה בזה שאני משלמת חלק נאה מהמשכורת המצצומקת שלי כמיסים.
אני הרווחתי את הזכות לעבור באור ירוק ללא הפרעה בזה בזה שאני עושה מילואים.
אני הרווחתי את הזכות לעבור באור ירוק ללא הפרעה בזה - והעוללים הללו, שלא עשו שום דבר למען אף אחד חוץ מעצמם,
ומלאים באגו בהסוואה של אדיאליזם - לא יקחו ממני אותה"
השוטר חייך,
ואני נסעתי.
| |
אני שונאת את זה שאני כ"כ מתמסרת ולא מתחשבנת והוא בכלל לא חושב על לתת
| |
פגיעה עצמית
ישבתי היום עם סיגריה מול השקיעה ונזכרתי בתקופות אחרות בחיי.
בהן הפיתרון היה רק במקום אחד: בסכין.
הייתי מסתובבת עם רייזור קטן בארנק או בכיס, ובכל זמן שהייתי מרגישה את הצורך, הייתי שולפת.
חתכים צפופים, נקודתיים ומסודרים אם זה נבע מדיכאון,
חתכים מבולגנים, גדולים, פרוסים-אם נבע מעצבים או סערה.
כחותכת, הקפדתי להסתיר את הפצעים שלי, רציתי להימנע מצומת לב מיותרת,
מה גם, שמבחינתי, פעולת הפגיעה העצמית היא כ"כ אישית ואינטימית-אין בה מקום לאף אחד אחר.
המחשבות הללו נבעו בעקבות הלוג מסויים שנתקלתי בו, ובו בחורה ממש מתעדת את פצעיה.
היא מפרסמת תמונות שלהם, הולכת בבגדים קצרצרים, זועקת:
"אני חותכת, תראו תראו!!!"
זה הכאיב לי, לא כי זו קריאה לעזרה, קריאה לעזרה דרך פגיעה עצמית באה על דרך השלילה:
אנשים רואים חתכים, שואלים ואתה מקחיש.
זו הוזלה של הנס שלי, של הפורקן שלי - משהו כ"כ אינטימי ובעל משמעות, הופך לשלט חוצות,
לסמל סטאטוס.
זה נשמע לרגע שאני מדברת על פגיעה עצמית בהערצה.
אני לא.
אבל אני מאוד מחוברת לפגיעה שלי - היא חלק משמעותי בחיי.
אמא שלי שאלה אותי איזה יום, כשהיא הסתכלה על הצלקות שלי אם לא חבל, אל לא הייתי משנה את זה
אם הייתי חוזרת.
אמרתי שלא.
כל צלקת היא סיפור, כל חתך הוא כאב, כל סימן על גופי מסמן חוויה נפשית כלשהי, ובעקבותיה, ימים שלמים
של הסתרה - חיים שלמים בסוד.
8 שנים פגעתי בעצמי, עד בסיס כמעט יומי.
פעם אחרונה שחתכתי הייתה במרץ 2007.
שנתיים וחצי שהסכין לא התקרבה לעורי.
לא שלא רציתי - אבל לא עשיתי.
לפעמים אני תוהה אם באמת הבראתי,
אם לא יבוא איזה יום והסכין תחזור לרקד על העור.
בינתיים אני בסדר.
אני מרגישה שלא הצלחתי להעביר כמו שצריך את ההרגשה שלי מאותן בנות שמחצינות את הפגיעה.
זה לא זלזול, לא סלידה, לא התנשאות על ה"פריקיות צומי" האלה,
הרגשתי פגיעה, פגעו לי בחלק חשוב ביותר בחיי...
בינתיים אני לא חותכת, ואם כן יבוא היום,
מקסימום נעשה עוד קעקוע כדי לכסות.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
