קצת לשון הרע - תסלחו לי מראש:
אני לא יודעת מה לעשות עם השותפה שלי - זו הייתה כזו טעות להיכנס לגור איתה!
היא נעלבת מכל שטות, לוקחת כל דבר ללב כמו ילדה בתיכון ועושה סצינות של בת 12 שבורחת לחדר ותורקת דלת.
היא נכנסת לי לחיים - כשאני מזמינה חברים היא מתעלקת עליהם - נדחפת לשיחות בסלון וכשהיא רואה שמדברים על דברים שהיא לא מבינה
או קשורה אליהם, היא מגבירה את הטלויזיה לווליום בלתי נסבל ויושבת ובוהה בה עם פרצוף נעלב, כשידיד טוב בא אלי לסופ"ש היא קבעה
לצאת איתו באחד הערבים כשהוא, כאמור - בא לבקר אותי.
בכל הנוגע לאוכל - היא מתעצבנת כשאני גומרת משהו בבית אחרי שבועיים שהיא לא נגעה בו, אבל גומרת את כל הגבנ"ץ והפסטרמה תוך
יומיים מהקניות בלי להתחשב אולי אני לא אכלתי מזה בכלל...
היא לא מנקה, לא מורידה את הזבל ואני צריכה לריב איתה שתעשה כלים.
כשאני מנסה לדבר איתה היא לא משטפת פעולה ושוב נעלבת ועושה לי סצנות של כיתה ג'.
ועכשיו היא באמת עלתה לי על כל העצבים - הזמנתי חברים אלי, היא הצטרפה - סבבה, אין לי בעיה, הרצנו צחוקים והיה אדיר עד שבשלב
מסויים, אני אפילו לא יודעת למה, היא פשוט נעלבה והלכה לחדר, אחרי תריקת הדלת ואחד החברים שהרגיע אותה - היא יצאה חזרה לסלון
והתחילה ליפול על המנומשת שהתארחה אצלינו באותו זמן ומול בחור חדש במועדון שהזמנתי אלי להדלקת נרות חנוכה כדי לעזור לו עם
הנחיתה הרכה באילת.
כשהיא התחילה עם הסצנות לא היה לי כח, אז פשוט לקחתי את הבחור והמנומשת לחדר שלי לראות סרטים במחשב והערבי הלך לדבר איתה,
לו עוד יש סבלנות לשטויות שלה - הוא לא צריך לגור איתה!

ועכשיו למשהו קצת יותר אופטימי - זוכרים שבפוסט הקודם בכיתי שאין לי משפחתיות בחג?
אז ביום שני הייתה - המנומשת, הערבי ובחור נוסף גיעו אלי וביחד הדלקנו נר שני של חנוכה.
סוף סוף היה לי בבית גבר שיברך כמו שכתוב בהלכה - עם נייר טואלט על הראש המקום כיפה ותו"כ שאנחנו נקרעים מצחוק, אבל זה
הכי קרוב להלכה שהגעתי אליו הרבה זמן.
אז ברכנו, נקרענו מצחוק והערבי הסתכל עלינו במבט מוזר, שרנו 'מעוז צור' ונקרענו מצחוק שוב.
אחרי זה אכלנו סופגניה כל אחד ושוב נקרענו מצחוק - נכנסנו למעגל של כיף טהור, בלי מסיכות, בלי הצגות, בלי התחנחנות ובלי תכנון -
פשוט כיף טהור ואמיתי, והעתקנו את עצמינו לסלון לישיבה נוחה יותר מול הטלויזיה עם סיגריה.
מה שעבד לא רע בכלל - עד שהשוטפה שלי הגיעה והתחילה עם הקטעים שלה - אבל לא נדבר על זה שוב.
בינתיים הבחור הנוסף, נתקע בלי מקום לישון בו - אז הכנסנו אותו אליינו לבית לישון על הספה לשבוע-שבועיים הקרובים עד שהוא ימצא
דירה או משהו, היה לו נורא לא נעים, אז הוא הבטיח לדאוג למשק הבית - סוף סוף גבר שיודע את מקומו :)
שאני אגיד שלא בא לי עליו? אני אשקר... בא לי עליו - אבל אני לא רוצה לקפוץ למים מהר מדי ולאבד צ'אנס למערכת יחסים אמיתית שוב,
רק לטובת עוד זיון שיעלם - מה גם שהוא עובר לאילת וגם כנראה יעבוד איתי במועדון - אז צריך לחשוב על זה טוב טוב.
אז יצאנו אתמול עם המנומשת לפאב והוא גם בא, רקדנו וזה, צחקנו, עישנו, שתינו - ככל שהערב התקדם התקרבנו יותר ויותר, וכשחזרנו הבייתה
לקח המון זמן עד שאשכרה אמרנו לילה טוב והלכנו איש למיטתו (אני בחדר שלי והוא בסלון), נראה לי מתקדם לכיוון - אני מקווה, הוא גם
כבר יודע שאני רצינית ונמאס לי מסטוצים ועושה רושים שגם הוא רציני, נקווה שיהיה טוב - כרגע נלך לאט לאט.

נו  - שוין...

בבית, חנוכה תמיד היה אחד החגים היותר משפחתיים, לפחות מבחינת האווירה.
כל ערב היינו מתקבצים, אמא, אבא, אחותי הקטנה ואני מסביב לחנוכיה, מדליקים ומזמרים - 5 דקות של משפחתיות טהורה ויפה, לפעמים
מוסיפים סופגניה, לפעמים איזה לביבה, אבל תמיד תמיד שרים 'מעוז צור' ביחד, מסביב לחנוכיה כשבאוויר ריח של טיגון ורעש של חימום,
אבא שלי מכניס לשיר את העיוותים הקטנים שכ"כ אופיניים למשפחה שלי ובחוץ הקור והגשם של חיפה החורפית.
זה החנוכה הראשון שלי מחוץ לבית - 3 החנוכה הקודמים עברו עלי בצבא, אבל זה לא אותו דבר, כי יוצאים הבייתה לסופ"ש, כי המפקדים
מקפידים לארגן איזה הדלקת נרות וסופגניה כדי שכל החיילים ירגישו בית, כי יש הרבה יותר ביחד.
פה זה שונה - אני גרה לבד עם שוטפה שלא כ"כ מחוברת לחגים והייתי צריכה ממש לריב איתה על לקנות חנוכיה ב5 שקלים ונרות בשקל
ו-99 אגורות (טוב נו... שנקל...), החבר הכי טוב שלי בעיר הוא ערבי-נוצרי, החברה הכי טובה בעיר היא אילתית מקורית - אז היא מדליקה
נרות עם ההורים שלה, והמשפחה שלי רחוק בחיפה.
החלטתי לא לתת לכל אלה לקחת לי את חנוכה - אין לנו פה משפחה? אז אנחנו נהיה המשפחה!
ארגנתי נרות, הבאתי סופגניות, הכנתי תבשיל עוף באורז עם מישמישים (שיצא אגב לא רע בכלל, חוץ מזה שהאורז היה קצת קשה), בניתי
פייליסט שתספק את כולם, השגתי יין והזמנתי את כל המדריכים במועדון לבא אלי להדלקת נרות חנוכה...
אבל אף אחד לא בא... כמה צפוי -
ואני לא אגיד שלא ראיתי את זה בא, אבל עושה רושם שגם הפעם הם העדיפו לחזור הבייתה אל הסם מאשר ארוחת ערב משפחתית והדלקת
נרות. זה נוראי לראות אנשים נאכלים ככה בגלל הסמים - כ"כ לחוצים לחזור הבייתה  לג'ויינט, נכנסים בבוקר להסעה עם עיניים אדומות וריח
שלא משתמע לשתי פנים.
אבל עזבו - אתם רוצים להרוס לעצמכם את המח - סבבה, אבל למה בזמן העבודה ולפניה - כשאתם הולכים להיות אחראיים על חיים של
אנשים מתחת למים?!
בסוף חיכיתי עד שהשותפה תחזור - הדלקתי נרות ובירכתי לבד, כי היא אפילו לא יודעת שאומרים בסוף הברכה 'אמן', שרתי 'מעז צור' לבד,
כי היא לא יודעת את המילים, אכלנו את התבשיל וסופגניה, ואז נרדמנו בסלון מול 'המלאכיות של צ'ארלי' - לא בדיוק החנוכה שאיחלתי לעצמי
אבל עדיין עדיף מכלום.

החורף הגיע - לפחות אצלכם, שם, בצפון הארץ (כשאני אומרת צפון, אני מתכוונת לכל מה שממצפה רמון והלאה, כן?), אצלינו באילת החורף
בא לידי ביטוי בעיקר בעננים מציקים וימים שאפילו לא עונים להגדרה 'סגרירי' אלה סתם מזג אוויר נאחס.
לא באמת קר פה, לא יורד גשם - סתם מזג אוויר מעפן שלא ממש עושה חשק להיכנס למים בלי יותר מדי ייחוד משלו.
אז זה דבר אחד שמבאס בהקשר הזה - כי חורף זו התקופה שאני הכי אוהבת. העננים הכבדים, הגשם שדופק על החלון, הרעמים והברקים
מעל הים התיכון, צמרות העצים החורקות וקורעות תחת הרוח המשתוללת וטיפות הגשם המצטברות על העלים, האוויר הצלול והנקי ככה
שאם מסתכלים רואים עד האופק - הים כחול כהה והשמיים אפורים אפורים, והכל כ"כ ברור וחד...
קחו את כל זה - תוסיפו את The Great Gig In The Sky של Pink Floyd ברקע עם כוס שוקו חם ומהביל, והרי לכם החוויה המושלמת.
כולם בחורף מחפשים אהבה, כנראה שלא כיף להיות לבד כשקר ורטוב, והפינק פלויד תמיד מדכאים כששומעים אותם לבד - ביחד עם
מישהו הם דווקא אחלה מוסיקת רקע לסקס.
אז באילת לא קר, וגם לא ממש רטוב, אבל עדיין מרגישים שהקיץ נטש את העיר הנצחית והתחלף במן מלנכוליות בין עונתית אפורה ואביכה,
וגם המספרת הנאמנה שלכם מצטרפת לסטטיטסטיקה ורוצה חיבוק.
מאז שיצאתי מהמערכת יחסים האחרונה שלי (עם הקצין - למי שזוכר), שנמשכה (לסירוגין) שנתיים וחצי, עברו כבר 8 חודשים - וזו, יש לציין,
תקופת הרווקות הארוכה ביותר שלי מאז כיתה ח'.
אמנם יצאתי עם בחור פה, בחור שם מדי פעם - אבל שום דבר רציני, שוב דבר שיחמם אותי בלילה (ודוגרי, יש לי מיטה גדולה).
יש אחד בעבודה, עוזר מדריך, שבאופן ילדותי משהו די התאהבתי בו - התאהבות נעורים אינפנטילית משהו... צחקוקים, התרגשות כל פעם
שהוא מדבר איתי, ניסיונות להזמין אותו לבירה וכאלה בלי באמת לנקוב במטרה המפורשת ועוד כהנה וכהנה - אני מרגישה כ"כ תיכוניסתית.
הוא לא ממש שם עלי, לפחות ממה שאני רואה - לפעמים נדמה לי שאני אולי מקבלת ממנו איזה זיק של חיבה או תשובה, אבל תמיד זה נעלם
תוך שניה - לא ברור אם בגלל שהוא בן אדם אדיש באופן כללי או כי אני מפרשת אותו כמו שאני רוצה לפרש אותו.
עושה רושם שכל עוד אני חיה באילת אני גם לא אמצא שום דבר - מה שלא ממש מעודד, במיוחד בהתחשב בעובדה שבאופן מפתיע, תקופת
השיהות שלי פה התארכה היום בלפחות חצי שנה...
מה קרה?
מסתבר שאני מתחילה קורס מדריכים שבוע הבא, מה שמשקיע אותי פה בדרום לא רק עד מאי כמו שחשבתי, אלה לפחות עד יומולדת 22.
להגיד שאני שמחה מזה? שאני שלמה עם זה?
לא כ"כ - זה הרבה כסף שאין לי ותקופה שאני לא עובדת בה, אלה עושה קורס.
רציתי לעשות את הקורס ולהתקדם הלאה בסולם ההדרכה, אבל לא עכשיו, לא בשלב המבולבל הזה בחיי, רק שהבוס החליט שאין לו מה
לעשות עם עוזרי מדריך ומי שרוצה להישאר בעבודה שיעשה קורס מדריכים, ומי שלא - ימצא לו תחליף,
והיום בבוקר הוא פשוט בא אלי, הגיש לי ביד תיק מלא אוגדני לימוד וספרים ואמר "עד יום ראשון, סימפוני, את לומדת עד פרק 16".
בינתיים האוגדן פתוח לידי על פרק 1, די בהתחלה שלו יש לציין... ואני עסוקה בלשכנע את עצמי שאני לא עושה טעות שאני עושה את הקורס
עכשיו, מבולבלת יותר מקודם ובלי שיש לי אף אחד שבאמת מבין ויכול לייעץ לי ולתת לי כתף...
אה כן - ואני שומעת Dark Side of the Moon - זוכרים מה אמרתי קודם לגבי לשמוע פינק פלויד לבד?

חנוכה וחורף -
שני אירועים שמבחינתי מסמלים הכי יחד שבעולם,
בתקופה הכי לבד בחיי...

עוד שבוע חלף.
אפשר לאמר שהמשפט הזה די ממצה את ההרגשה שלי בתקופה האחרונה - שום דבר מרגש לא קורה לי בחיים, אף אדם מרגש לא סוחף
ומפיל אותי מהרגליים פתאום, שום דבר לא מפתיע או מעורר עניין.
אני קמה בבוקר, הולכת לעבודה, חוזרת בערב, יוצאת להליכה עם המנומשת, משם או הולכת לישון או יוצאת לשתות בירה... וככה כל יום,
בגלל הענף, אז אין חופשות כמעט, ובטח שלא שבתות או חגים - והאמת שבשבוע הבא לא מתוכנן לי בכלל חופש, מה שאומר שמאז יום שני
אני עובדת רצוף עד שבת הבאה לפחות... שזה הרבה כסף טוב, חנוכה וזה, אבל קריעת תחת רצינית.
רבתי השבוע עם השותפה - לא שזה לא היה צפוי, לא הכל יכול להישאר פרפרים ופרחים כשגרים יחד, ותאכלס שתיינו די טיפוסים בעייתיים,
אז היה פיצוץ, שעה וחצי של סצינות נשיות ומאז רגיעה - שקצת מזכירה את הרגיעה בעזה - לא מדברים על זה, ומדי פעם זורקים איזה פצצה,
ניסיתי להושיב אותה לשיחה - אבל היא לא מוכנה, נקווה שבינתיים ישאר שקט.

יש לי הכנסה צדדית - אני מחלקת פלאיירים למועדון צלילה בטיילת, וגם אתמול בערב עשיתי את זה, זה כסף טוב, אבל עבודה משביזה,
(מהקוראים הוותיקים שאולי זוכרים שהייתי מחלקת פלאיירים גם בתיכון).
עומדים איזה 3 שעות בטיילת בתקווה שאנשים יסכימו לקחת ממך איזה פיסת נייר מסכנה שאתה לא באמת רוצה לתת להם, אבל אתה חייב
ולקבל מהם כ"כ הרבה שנאה ורוע - אנשים זורקים הערות מרושעות, מתעלמים, צועקים עלי, ואני רק מנסה להתפרנס

קשה קצת לדעת לתאר את מה שאני מרגישה - אני מרגישה סתם... באמת סתם... אני לא מוצאת שום דבר מעניין במיוחד שעובר עלי לחשוב

עליו או לכתוב עליו, וכל הסתם הזה עושה אותי מלנכולית - אני צריכה ריגוש או משהו מעניין שיקרה לי בחיים ואין.
רוב מדריכים הצלילה באילת חיים בשגרה של ריקבון - עבודה ביום וסמים בלילה, וגם כשהם יושבים בערב, הם לא מריצים צחוקים או משהו,
הם מעשנים ונרקבים על הספה ובוההים בלי לאמר מילה - אני לא כזו.
אני פעלתנית מדי, אבל באילת אין כלום - לא פלא שכל האילתים המקוריים יודעים לשחק שח-מט, פשוט אין להם תעסוקה אחרת