בהתקף נוסטלגי, בעודי ממתינה לדוד שיחמם לי מים למקלחת, הצצתי בארכיון הבלוג שלי - זה שאינו חשוף לעולם,
זה שכתבתי בגיל 15-18, זה הילדותי, הנאיבי, התמים, ונתקלתי בקטע הבא:
ההליכות שלי עם עצמי ברגל זה זמן בשבילי לחשוב... לחשוב הרבה ופילוסופי.
אז חשבתי - על החיים, על בי"ס, על הצבא...
והגעתי למסקנה פשוטה:
אני לא רוצה!
אני לא רוצה לעבור את המסלול הזה של בי"ס, צבא, לימודים,
אני לא רוצה להיות תלוייה בתעודת בגרות עלובה שבכלל לא מעידה על הכישורים שלי,
אני לא רוצה לבזבז את החיים שלי במימוש הפוטנציאל שהחברה איבחנה שיש או אין לי
בדרכים שלה,
אני לא רוצה למצא את עצמי פקידה מסריחה בקריה בתפקיד שאני בכלל לא נהנית בו,
אני לא רוצה להתחתן אחרי הלימודים עם החבר המזדמן רק כי אמא לוחצת,
אני לא רוצה להמשיך ככה אפילו לא לשניה.
אני רוצה לחיות בדרך שלי,
אני רוצה ללמוד מה שמעניין אותי,
אני רוצה לממש את עצמי בדרכים שאני בוחרת,
אני רוצה להחליט לבד אם ומה אני אעשה בצבא,
אני רוצה להתחתן בגיל 15 אם מצאתי את האיש הנכון,
אני רוצה לקום, לעזוב הכל, לנסוע לסיני לחודש לנקות את הראש, לכוון לעצמי מסלול,
משהו,
הרכבת הגדולה והעמוסה של החיים תחכה לי, אין מה למהר, בשום גיל.
מצחיק לראות שעמדתי ביעדים שלי - לא טסתי לחו"ל אחרי הצבא כי פשוט לא רציתי, אני מתחילה ללמוד ללא פסיכומטרי ובלי שום קשר לבגרות,
הייתי בצבא בתפקיד קרבי ומעניין ואפילו הייתי בסיני...
מה שכן - לאומת מה שכתבתי בסוף, אני כן ממהרת, אני כן רצה קדימה - לא ברור כ"כ למה, ככה פשוט מרגיש לי הכי נכון...
את זה כנראה שלא יכלתי לנחש בגיל 16...