אני לא אהיה מתחסדת, בפעם הראשונה שהבנתי שהערבי הוא למעשה, אמ... ערבי, כן הייתה לי השתנקות אוטומטית.
אבל שנייה אחרי שסיימתי לבלוע את הרוק חשבתי לעצמי "זה לא הפריע לנו להיות חברים טובים ולהנות עד עכשיו,
למה שמעכשיו זה יהווה בעיה?".
מאז זרמו המון מים בנהר באילתי הקטנטן שלי.
הפכנו לשלישיה, המנומשת (24), הערבי (35) ואני (21)...
היינו יחד 24 שעות ביממה, בעבודה ומחוץ לה, עזרנו אחד לשני בכל דבר שהיה צריך ובאמת שחברות אמיתי כמו שלנו
לא ראיתי הרבה שנים.
והערבי התאהב במנומשת, שבהתחלה דחתה אותו כי היא לא רצתה ואח"כ כי היא רצתה אבל פחדה מהתגובה של ההורים
שלה אם היא תביא ערבי וציינה שהיא לא יכולה ללכת נגד ההורים.
ואז - אחרי ערב אחד של קצת סמים, אלכוהול וריקודים - הם שכבו.
ולאט לאט, תוך המון גישור שלי, הם הצליחו לחזור לדבר, התאהבו מחדש ונהיו יחד.
בהתחלה בסוד - ואז לאט לאט המנומשת התחילה לספר לעוד ועוד אנשים, כאשר הבעיה הגדולה ביותר עדיין הייתה ההורים שלה.
היא עברה לגור איתו, ההורים לא ידעו עדיין מי זה - התכנון היה לספר להם אחרי הסדר ולראות מה יהיה.
עד אתמול.
ב-02:12 דקות הטלפון צלצל, אני עונה מנומנמת, על הקו הייתה המנומשת.
"סימפוני" היא אמרה בקול בוכה "אני צריכה שתבואי לעזור לי עם האוטו של העבודה, העפתי את כל הדברים שלי מהבית
ואני צריכה שתעזרי לי להעביר אותם לערבי"
קמתי מיד, אני לא בטוחה שלגמרי הבנתי מה קרה, אבל כשחברה מתקשרת בוכה באמצע הלילה ומבקשת עזרה, את קמה,
אוטומטית, מתלבשת ויוצאת לפרוק.
נראה לי שרק כשהגעתי אליה הבנתי את גודל העניין, והתמונה הזו לא יוצאת לי מהראש:
מתחת לפנס רחוב עייף הייתה ערימה של דברים אישיים, החל מכריות, בגדים, בובות , ספרים, המנומשת בעיניים אדומות
ודומעות מארגנת את הדברים בתיקים ובצד אבא שלה, בגופיית סבא ישנה וטרנינג, מסתכל ושותק.
"תודה שבאת בובה" היא אמרה לי "לא משנה מה הוא יגיד, בבקשה אל תתייחסי".
אז שתקתי, לא היה לי מה להגיד, שתקתי ועזרתי לה להעמיס,
כי מה אומרים כשההורים של החברה הכי טובה שלך מעיפים אותה מהבית בגלל אהבה?!
עוד 2 חברות הגיעו.
סיימנו להעמיס וההורים שלה נכנסו לבית בלי לאמר מילה.
"טוב להיות בין אנשים שאוהבים אותי" היא אמרה.
ונסענו לערבי.
בשעה 03:08 כבר היינו בארומה אחרי הזמנות, מודהמים מקצב השתלשלות האירועים, מחכים לקפה וסיגריה שירגיעו את כולנו,
נתולי מילים, מנסים לחייך למרות המצב האבסורדי.
רק כשהקפה הגיע והסיגריות הודלקו, היא סיפרה.
סיפרה איך היא הבינה שאמא שלה יודעת כבר יום לפני, איך ב12 בלילה אבא שלה קרה לה הבייתה לשיחה ואחרי פחות מעשר
דקות הציב לה אולטימטום: זה אנחנו או הוא.
"אני מוחק אותך מתעודת הזהות שלי" הוא אמר לה, "מעכשיו אני יושב שבעה", ואני המומה רק למשמע הדברים, לא מסוגלת
להבין ולדמיין איך הורים יכולים כך להפנות את גבם אם עבר ביתם, ולמה?!
היא לא רצחה אף אחד, לא פגעה באף אחד, היא בסך הכל התאהבה בערבי!
"אמרת להם שהוא מוכן להתגייר בשבילך?"
"כן"
"ו..."
"זה אותו דבר בשבילם"
הם דרשו שתוך חודש היא תחזיר להם את כל הכסף שהם שילמו לה על התואר והמחייה בתקופה של התואר (60,000 ש"ח),
ניתקו אותה מהטלפון ולקחו את הרכב - השאירו רק את החפצים האישיים וכמה אלבומי ילדות שהם אפילו לא תרחו לבקש
שלא תיקח איתה - שתישאר מזכרת.
אפילו האחים שלה (3 במספר) עברו לצד של ההורים,
כל מה שנשאר לה זה אנחנו - החברים.
אני עדיין מנסה להתאושש מזה, מבינה את העמדה אליה נכנסתי בתור חברה קרובה של שנייהם.
הלילה הזה העלה בי הרבה מחשבות, ורשם מולי מחדשת המושג חברות - הנכונות לקום באמצע הלילה ובשנייה להפוך למשפחה
של מישהי שעד אתמול היה לה הכל.
עד אתמול, סיפורים על משפחות שהתנערו מהילדים שלהן היו משהו ארטילאי עבורי, ופתאום זה קורה אצלי, לחברה הכי טובה
שלי באילת, מול העיניים שלי.
אני חושבת על הדבר הכי קיצוני שההורים שלי אי פעם עשו: רצו לקחת אותי לאיבחון פסיכיאטרי אחרי שניסיתי להתאבד בגיל 14
(או שזה היה כבר 15?), כעסו או צעקו, ולא הייתי קלה באף שלב בחיי.
אבל מעולם לא נישלו אותי. היציאה הפתאומית מהבית והמעבר לאילת, כשכל המשפחה לא תומכת אבל ההורים שלי מגבים אותי
גם במחיר ריב עם הוריהם שלהם.
אחותי יצאה עם מישהו בן 30 כשהיא הייתה בת 16, ההורים לא אהבו - אבל נתנו לה לעשות את ההחלטות שלה והמשיכו לתמוך בה.
אני פשוט לא מצליחה להבין איך הורה מפנה את הגב לצאצאו באמצע החיים, בצורה כזו מגעילה וחד משמעית.
ב-03:10, הרמתי את הטלפון ושלחתי SMS להורים ולאחותי:
"כשאת מוצאת את עצמך ב-2 וחצי בלילה עוזרת לחברה הכי טובה שלך להעביר את הדברים מהבית כי ההורים שלה זרקו אותה
זה גורם לך להעריך דברים בחיים מחדש. אני אוהבת אתכם.
תודה שאתם המשפחה שלי"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
), ובעיקר להתנתק...