ביום חמישי האחרון נפגשתי סוף סוף עם רורו. אחרי שעבר זמן רב מאז ראיתיו בגלל הטיסה שלי, הפסיכומטרי שלו והלחימה הזו שבאה עלינו לא יצא לנו להתראות וביום חמישי סוף סוף נפגשנו...

בטבעיות הוא הציע שנסע לקרנף ונסענו. כשהוא סיים לאכול ואני לשתות הצעתי לקפוץ שלפאב שהפך להיות הקבוע שלנו (למרות שאף אחד מאיתנו לא מחבב אותו) לשתות בירה והוא לא התנגד. בדרך כמה דקות אחרי שהוא אמר שאני נוהגת מהר יותר ממנו עצרתי בחריקת בלמים-משהו. בפעם הראשונה ולצערי, אני בטוחה שלא האחרונה, עצרתי את הרכב בגלל כלב שנדרס בשולי הכביש. עשיתי טלפונים, הבנתי שהוא באמת מת ולמי צריך להתקשר, הזזנו אותו קצת מהכביש ועזבנו. בירה, מן הסתם, כבר לא היתה.

לפני דקות מעטות קיבלתי טלפון מהעירייה, ניסו לברר איתי אם זה כלב כלשהו שמחפשים כבר זמן מה. לא נעים.

נראה שמעטה והלאה יהיו לי כפפות ברכב, ועוד כמה תכשירים שאמצא לנכון.

-

מתמכרת לרומן על פרנק לויד רייט. נותרו לי עוד יותר מ300 עמודים ואני לא מצליחה להתנתק מהספר לזמן ארוך וזה לא טוב כי אני צריכה לעבוד ולצייר ולייצר חומרים. אם אני רוצה תיק עבודות שישקף את העשייה שלי באמת אני צריכה לתקתק עבודות. אם אני רוצה להשתפר באמת זה לא עניין של מה בכך, הגיע הזמן להחשף לחומרים, לגעת ולהתנסות. הגיע הזמן ליצור מתוך כאב ולא להתכחש לו. ואם לא מתוך כאב אז לפחות מתוך הבנה של דברים מסויימים.

היום נפתחת ההרשמה לת"א ואני רק דוחה את זה לבנתיים... יש עוד זמן.

אשליות זה בריא. לאף אחד לא קל למכור את נשמתו לכל כך הרבה זמן.

-

יבוא יום והעצלות הזו תנקום בי.

יבוא יום ואני אפסיק להתבכיין ואחזור לייצר.

-

ולמרות שאני מרגישה לב של אבן בתוכי. דיברתי השבוע עם שני ידידים נשכחים. מאוד נשכחים.

ולמרות שהדאגה חזרה להיות חזקה יותר מלפני כן, אני מרגישה טוב. תמיד מרגיש לי טווב להגיד ולשמוע "התגעגעתי אלייך".

-

"תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממשהו ככה

ואנחנו שם הולכים, עם שמש בכיסים"

שבוע טוב, *די*