יום טוב... פשוט... מעולה!!!

השבוע האחרון היה עמוס וכך יהיה כל החודש והשנה הקרובים... בגלל הלימודים...

בכל אופן, הלחץ התבטא במבחן מתמטי קרב ובא מחר, בהגשת יצירות לתערוכה האמנותית בה התקשיתי מאוד ועוד אוסף מבחנים מפה ומשם בשבועות הקרבים ובאים... \: כך שבקושי רב כשאני קוראת ומשתדלת להגיב במהירות הבזק הצלחתי איכשהו להתעדכן ברוב הפוסטים האחרונים שלכם... אם לא הגבתי או אני אעלם קצת בזמן הקרוב, אני מצטערת...

ועכשיו על היום שלי... היום הראשון שאני מרגישה טוב, ממש טוב.

עוד אתמול בזמן התכוננויות למתמטיקה אבא התקשר ושאל על איזשהו רכב... אם אני מכירה ושות'... אמרתי שכן, שזה הרכב האהוב עליי... ניתקנו את השיחה והמשכתי לשיחה טלפונית עם שלומי במסווה של "מתכוננת למתמטיקה"...

מסתבר שאבא מצא מכונית כזאת, יד שניה כמובן, והיום בבוקר הוא הלך לבדוק את הרכב היום בבוקר.

ואני? אני עבדתי על הפרוייקט (נושא חדש שהמורה הציעה)... לקחתי אותו איתי לבית ספר והראיתי למורה (העיונית) באמנות... הייתי כל כך מאושרת!!... קיבלתי את התגובה שכל כך רציתי... היא הסתכלה על זה ואמרה

 "וואי זה נורא חזק! את אומרת משהו מאוד חזק פה!" וכל מיני כאלו... והציעה הצעות ועזרה וכו'...

כמעט בכיתי מרוב הקלה ואושר...

הלכתי למקום המפגש הרגיל שלנו בהפסקה כולי שמחה ומחוייכת...

אחרי כמה זמן נושי הגיעה וחיבקה את כולנו... היא סיימה את הביוטופ ואני כל כך הרגשתי 'הנה מישהי שמרגישה כמוני',

נכון, לי יש עוד דרך מאוד מאוד ארוכה ואני בקושי התחלתי, אבל סוף סוף הצלחתי להגיע למטרה, ובאמת למטרה, הצלחתי להדהים אפילו קצת מישהו, מישהו שמבין...

והיא ראתה את היצירות וגם הגיבה באותה צורה (היא היתה היחידה מתוך החברות שלי שהבינה מה הרעיון פחות או יותר, או לפחות היתה בכיוון)

שאר היום נשאר ככה, הרבה הרבה צחוקים בכיתה, שלומי היה קצת חסר כי הוא לא הגיע אבל זה לא היה כזה נורא...

בדרך חזרה הביתה התקשרתי לאבא ושאלתי איך הרכב... הוא אמר שהוא בסדר גמור והציע לי ללכת לראות אותו, הלכתי, ראיתי, התלהבתי, הגעתי הביתה... ראיתי שקיבלתי זימון למודיעין מה ששימח אותי פי כמה וכמה... ואפילו לבסיס שדיי קרוב לבסיס בו אבא היה מה שבכלל היה נפלא... אחרי כמה זמן גיליתי שאבא קנה את הרכב... כלומר, יש לי אוטו!

ואם זה לא הופך את היום הזה למאושר אני לא יודעת מה כן!

הלכתי עם אבא לנקות את הרכב ועשינו סיבוב, מילאנו דלק... ואני פשוט באופוריה של היום הזה... לא ממש מסוגלת ללמוד... סובלת צעקות מפה ומשם "מחר יש לך מבחן!" "תלמדי!" וכו'... אבל אני לא רוצה. אני יודעת שבין כה וכה המצברוח הזה יהרס מחר... אם אני אלמד ואם לא, אני לא חיה באשליות, מבחנים במתמטיקה תמיד מסתיימים אצלי באותה צורה ואני גם ככה לא מצליחה להתרכז אז זה מה יש... ואני לא הורסת את ההרגשה ואני מאושרת וזהו.

ויהיה טוב (= באמת שיהיה.

בקשר לשלומי אני חייבת להקדיש חלק אליו... אני מרגגישה שונה, לא יודעת איך או למה אבל זה ככה. ברגשות אין הסברים יותר מדיי פשוט מרגישים. האהבה הזאת פחות בוערת ושורפת אותי, פחות מורגשת, אני כבר לא נמשכת אליו כמו שנמשכתי ויותר מדיי פעמים קלטתי אותו אומר דברים שמרתיעים אותי... שגורמים לי להרגיש אולי חשופה מדיי. וקרוב לוודאי שאני סתם פראנואידית אבל זה באמת כבר לא ממש משנה לי... מה שיהיה יהיה... ואני אסבול או אהנה, או שניהם יחד.

שבת שלום! *די*