אני בנאדם אוהב. מטבעי.

בגלל זה אני כל כך גרועה בלשנוא, אני יכולה להיות רעה לפעמים אבל לא יכולה לשנוא או לכעוס לאורך זמן, זה הורג אותי מבפנים.

אני לא חייבת לאהוב אותך "ככה" בכדי לאהוב אותך.

בהתחלה ובאמצע ולפעמים גם עכשיו זה נחמד וזה היה כייף שלא הכרתי מעולם. 

אבל זה לא שווה את המועקה שהולכת איתי אחר כך, זה לא שווה את ההרגשה הזאת שזה לא זה, שזה לא אמור להיות.

אני שם בשבילך. אוהבת ואמשיך לאהוב תמיד.

זה ההבדל והתיאום ביננו, כשאנחנו מגיעים ל-לאהוב זה לתמיד, רק שלך לוקח הרבה יותר זמן להגיע לשם.

אני צריכה אותך בחיי ואני צריכה שתצטרך אותי, אבל לא ככה.

אני רוצה להיות בחתונה שלך אבל לא בחופה איתך,

אני רוצה לשחק עם הילדים שלך אבל כבר לא עם שלנו.

זה לא מסתדר אבל עם כל זה אני לא רוצה לוותר עליך לחלוטין.

חשבתי שאתה יודע את כל זה, שאתה מבין, אבל זה כל פעם חוזר לאותה הנקודה.

אם אתה אוהב אותי באמת (ואתה אוהב, אני יודעת שכן) אני צריכה שתלמד ותצליח להיות לידי מבלי להיות איתי,

שתלמד שאני לא שלך ואתה לא שלי.

-

קראתי עכשיו קצת מה שכתבתי במהלך השנה האחרונה, סתם כדי להתחמק מלימודים, ותיארתי לעצמי שככה זה יהיה אבל ממש ממש הכל עליו...

ואז עברתי 3 שנים אחורה וחזרתי לכאב ולבלבול ההם, כל כך מוזר לי לראות את ההבדלים בין מה שהיה שם למה שיש עכשיו, כאב קיים בשני המקרים, גם לבד בצורה כזאת או אחרת,

אבל יש משהו שמריח כל כך אחרת שזה מדהים אותי.