פתאום קצת רע לי...
היה לי ברור שזה יבוא מתישהו בקרוב אבל...
אין לזה ממש סיבה...
אין לי כבר כח לחברות שלי והיום כשהתעוררתי בשבע במקום תשע וחצי,
בגלל הבלגאן והרעש שהולך בבית ובגלל החוסר התחשבות של המשפחה שלי,
קמתי על הצד הכי שמאלי שיכול להיות...
עצבנית, צועקת ורותחת... הצרידות שלי רק החמירה.
הגעתי לבית ספר לכמה שעות מועטות שהיה עדיף שהייתי מוותרת עליהן.
בינהן היתה גם שעה אחת חופשית אותה "ביליתי" עם תמי ומריה
ואני דיי מופתעת שלא רבתי עם תמי כי אני יודעת שזה היה נורא קרוב...
הייתי עייפה והן דיברו להן על תכניות טלויזיה ואוכל ואנ'לא יודעת מה,
אז שמעתי לי מוזיקה בוהה בחלל מנסה לא לחשוב על כלום ורק לשמוע את המוזיקה, תמי ומריה,
פתאום קלטתי שתמי מדברת אליי... הוצאתי את האזניות, שמעתי, עניתי, חזרתי לאותה פוזיציה,
כמה פעמים...
שמתי לב שהיא ומריה התחילה לדבר עליי אבל לא טרחתי להקשיב.
בשלב כלשהו היא ביקשה שאני אוריד אותן בכלל,
אמרתי לה שאני גם ככה לא ממש איתן אבל הורדתי את האזניות (איתה ועם מריה),
והיא שאלה אז למה בכלל באתי איתן... מילמלתי לה משהו בתשובה... לא זוכרת אפילו מה...
המשכתי לבהות בחלל.
האירוניה היא שאני יודעת שאם הייתי אומרת שאני לא באה איתן תמי היתה עושה לי פרצופים...
אני קרובה לריב איתה וממש ממש אין לי כח לזה.
לפני שחזרתי חיבקתי את שלומי והחלפנו כמה מילים.
היום עשיתי סתימה, עוד אחת, אחרונה לבינתיים. הרגשתי אמיצה ^_^"
סוף סוף קניתי את הנסיך הקטן ! (הגיע הזמן באמת)
אני שונאת את ההרגשה של אין למי להתקשר... שונאת את זה.
ההרגשה הכי ריקנית שיש.
הכי... הכי חיים ללא טעם...
יהיה טוב. *די*