עוד אחת.

אנשים מהשכבה...

סופשבוע נורא... עם הפיגוע והתאונה הזאת.

היום היה יום של שיחות בבית ספר...

היו רק 2 כיתות בערך...

כל השאר היו בבית חולים, או נשארו בבית חולים כל הלילה.

נורא.

נסעתי לבית חולים עם תמי.

לא רציתי, כי לא הרגשתי צורך,

לא החלפתי מילה עם הפצועים אי פעם וחוצ'מזה,

כמו שאמרתי לבולי, I don't do hospitals (או איך שלא כותבים את זה)

אבל הרגשתי נקיפות מצפון...

תמי מכירה את סבתו של אחד הפצועים,

שניים מהם היו ידידים דיי טובים שלה ביסודי והיא רצתה לסוע...

אז נסעתי איתה...

עמדתי בחוץ, במסדרון,

בוהה בחלל,

חושבת על דוד שלי ז"ל,

מזיזה את המבט כשעוברים חולים...

כל השכבה שם.

אנשים שלא ראיתי מאז היסודי או מכיתה ט'...

כולם שם,

כאילו זה איזשהו מפגש שכבתי שכל המאגניבים הולכים אליו...

היינו שם בערך שעתיים.

תמי בפנים, מדברת עם סבתא וסבא שלו,

אני בחוץ, חושבת, בוהה...

לא מתייחסת למבטים של "מה היא עושה פה"

אולי גם מחר נסע... אני לא יודעת.

תמי בטוח כן.

אני... אני עדיין לא בטוחה.

עוד 3 ימים מסתיים לי המלווה...

וזה מה שאני רואה לפני כן...

לנהג בדיוק הסתיים המלווה לפני שבוע...

אז הוא החליט לסוע על 100

בכיכר.

נתקע בעמוד.

הוא בסדר... ישתחרר מחר.

אני לא רוצה לראות כמה בסדר הוא יהיה

אחרי שההורים של זה שממש לא בסדר

יתקלו בו.

ממש לא.

אפילו לא ההורים של ההוא...

גם אמא שלי תספיק עם התגובות שלה...

היא כבר נשבעה לחנוק אותו ברגע שתוכל...

אני לא מבינה אנשים.

יש לנו פיגועים, אסונות טבע, דברים שלא בשליטתנו,

לדאוג בגללם...

אז הנה אחד... מחליט לקחת את החיים שלו,

ושל החברים שלו, לידיים.

מבצע התאבדות. זאת פשוט התאבדות.

והכל בשביל הפוזה...

ומצד שני, לי יהיה את הכח הזה בעוד כמה ימים...

עושה ממש הרגשה נפלאה לשבת מאחורי ההגה.

הרצון לזה פשוט... בלתי פוסק.

כל כך הייתי צריכה את שלומי עכשיו,

שיחה שלו...

אבל הוא לא נמצא...

בטח נסע לבית חולים גם...

\:

והיום יומטוב... הייתי אמורה לשבת ולצחוק

ולצחוק

ולצחוק...

אבל אחרי יום כזה

אני בספק אם אני אצליח

כי בנתיים רק בא לי לבכות.

סעמק איך בכמה שניות נהרסים חיים של ילד.

מקווה שלכם היה סופשבוע הרבה יותר טוב, ושכך יהיה גם המשך השבוע שלכם.

תשמרו על עצמכם... אני לא רוצה להיות צריכה לבקר בעוד בתי חולים.

*די*