(למי שלא עוקב... אז אחרי זה, זה וזה)

יום חמישי:

ערב - דם, מקלחת.

לילה - מקס, בלוג, כאב, טלפון, שיחה של שעה וחצי, הרגשה רעה ואחר כך טובה יותר, שינה.

יום שישי:

בוקר - שגרה, הולכת לבית ספר, בדרך רואה 2 בנות משכבת יא' בוכות, הולכת לכיוון ההפוך מהבית ספר,

"לא. לא לא לא! יכולים לקרות מלא דברים. לא." שכנועים עצמיים.

שער בית ספר, צעקות, בכי, שוק.

נכנסתי פנימה, בלי להסתכל יותר מדיי, הודעת אבל על הלוח בכניסה, עוברת לבניין השני,

מאחוריו מנסה להרגע ומתקשרת לתמי, מודיעה לה...

מרכזים את השכבה, יושבת בפינה ליד הכניסה, הרכזת בוכה, מספרת... במוצאי יום חמישי, בשתיים בלילה, הוא נפטר.

בכי.

אני מנסה לשמור על דיסטנס, "את לא תבכי. לא פה. להשאר חזקה. לא לבכות."

תמי ומריה כבר פרצו בבכי כמו כל השאר. הדמעות זולגות מדיי פעם, שתיים שלוש.

שלומי מסתכל עלינו מרחוק, לא יכולה להסתכל אליו.

פסיכולוגית בגרוש, "אל תשארו לבד בלה בלה בלה"

מתקשרת לאמא, בוכה ומספרת לה.

הלוויה - ללכת או לא?

לא יכולה להשאיר את תמי ככה לבד, הולכת.

יושבים, הן בוכות אני מנסה לא,

לא מפסיקה לזוז, כמו חיה כלואה בכלוב, לא יודעת לאן ללכת, לאן לזוז,

רוצה לבד.

תמי שואלת למה אני לבד, מסבירה.

חוזרת אליהן.

אני לא טובה בניחומים כאלו, ממש לא.

שולחת לבולי הודעה.

בולי בא, מדברים.

מנסה להרגיע, להזכיר שאני לא קשורה, שאני לא אכנס לזה יותר מדיי.

הלכתי איתו לקנות טישו, בדרך רואה את שלומי, התעלמות.

דרך חזרה, חיבוק, בכי. בידיים ההן אני בטוחה, אין כבר את הדיסטנס ההוא.

חוזרים פנימה, אספקת טישו לכל מי שצריך,

דאגה לתמי, היא לא יציבה, לא אוכלת, לא שותה.

שלומי מחבק את עד, נושמת לרווחה, עד בסדר.

ג'ג'ה ותמי הולכות לשלומי,

אני עם הלבד ההוא,

הולכת אליהם שוב, חיבוקבוצתי קצר,

הולכת.

בועטת, כועסת, פרצי אנרגיה בלתי מובנים בוערים בי,

הולכת לאן שלא יראו אותי, שלא ימצאו אותי,

בועטת שוב ושוב.

חוזרת אליהם, מחבקת קצת, מדברים.

הולכת הצידה ונשברת,

בוכה ובוכה,

חוזרת אליהם לאספקת טישו,

נשברת שוב,

תמי מחבקת,

גם נושי באה,

אני ונושי בוכות.

ושוב הולכת ללבד ההוא,

מסתובבת ושלומי מולי,

חיבוק, בכי, מדברים.

מרגיע, מנשק ושוב מרגיע.

מדברת עם מקס טלפונית.

האוטובוסים ללוויה עוד מעט יגיעו, עוברים לכניסה,

עולים לאוטובוסים, בית קברות.

רחובות, גושים, של מתים.

יושבים, מדיי פעם בוכים, מסתובבים,

המון אנשים, המון.

המשפחה מגיעה וגם החבר הפצוע שהיה ברכב,

אמבולנס הסיע אותו על אלונקה,

צעקות ובכי משני הכיוונים, כולם בוכים.

רואה את הסבתא, רואה את החבר,

כאב.

מחכים. הלוויה מתחילה.

מבטיחה לעצמי שאני לא אבכה,

הרב פותח את פיו ומוזיקה של בכי מסביב,

כולם בוכים, בכי אחיד במקצת.

הולכים לקבורה,

בכי וצעקות,

רואה את החבר השלישי שהיה ברכב,

זה שיצא מזה בנס, שנשאר חזק כל הדרך,

הוא בוכה. בכי קורע לב.

מזילה דמעה.

רואה את עד בוכה, מריה, כמעט כולם.

הולכת,

בודקת מה עם ג'ג'ה,

מה עם השאר,

חיבוק לגילגמש, ליטוף לפ',

קריצה מאור,

חיבוק לשלומי ולבולי,

הסבתא אומרת שהיא תתצטרף אליו עוד מעט,

דאגה.

חוזרת לשים אבן ליד הקבר.

חזרה לאוטובוסים.

בודקת אם כולם עלו,

מגיעים לבית ספר,

הודעת אבל בכניסה, דמעות, שוב.

שלומי מסיע הביתה,

"תשאר צעיר לנצח".

בית, מיטה,

שינה של 4 שעות.

התעוררות,

דמעות,

אמא, דנה, מני,

צחוק מהול בבכי,

אוכל, מדיי פעם דמעות,

העיניים נפוחות ושורפות כבר.

טלפון, מריה, תמי ושלומי,

"הגשרים של מחוז מדיסון",

אהבה, שלומי, הרגשה רעה,

מחשבות רעות,

רוצה למות.

טלפון, בולי, רגיעה. ניתוק.

אמא, טלויזיה,

מיטה, בכי,

שינה.

בוקר שבת:

דמעות מעטות, אוכל,

תפילה לזכרו.

מחשב, בלוג,

טלפון, מריה, אתר לזכרו.