שלושת הימים האחרונים גרמו לי להרגיש גוססת לחלוטין. מבחינה נפשית ופיזית.

כל הגוף כואב מרוב מאמץ לסדר ולהכין הכל שיהיה מוכן, כמעט סיימתי, נשארו עוד כמה דברים לחפש ולקנות בתקווה שאמצא זמן ולהכין עוד כמה... עד מחר.

המשפחה מראה בכל פעם מחדש את פרצופה האמיתי.

חוץ מאבא שעזר לי היום לאף אחד לא אכפת, אף אחד לא מבין, מבחינתם זה רק עוד מבחן.

זה מעצבן ומאכזב והכי הרבה, כואב.

אני שונאת אותם כרגע.

לפחות החברים שלי יהיו שם, אולי זה מה שחשוב, למרות שבימים האלו אני רואה מי הם באמת.

יחסית להיות היחידים שנחשבים שם באמת בשבילי אלו מריה ובולי.

אולי גם קצת שלומי, אבל שלומי חבר של כולם. זה שאני מטרידה אותו טלפונית מפעם לפעם לא אומר כלום.

תמי כבר דיי יצאה מהמערכה. למרות שלפי דעתה היא עדיין דיי החברה הכי טובה שלי.

אני חולה, או עומדת להיות חולה. כל כך מרגישה לפני התמוטטות אבל יודעת שאסור. לא עכשיו בכל אופן.

יותר מדיי מבחנים, מגנים, בגרויות. אי אפשר להתמוטט.

רוצה לישון ולא להתעורר. ואפילו לא מצליחה לישון ליותר משעות ספורות.

דיברתי עם נטלי בימים האחרונים... עם כל התערוכה והבלגנים הייתי צריכה אדם קרוב יותר מההן לדבר איתו שם, והמורה לא יכולה להיות איתי יותר מדיי אז דיברנו, לא יותר מדיי אבל בכל זאת.

אני כל כך אוהבת את המורה שלי בימים האלו...

מעריצה אותה על המאמץ וההקרבה שהיא מוציאה לתלמידים שלה כל שנה מחדש... ימים שלמים להיות בבית ספר...

לעזור המון וכל אחת ואחד ולוותר על שעות ארוכות שהיא היתה יכולה להעביר בבית עם הילדים שלה והכל עם חיוך.

היום, כשביקשתי ממנה לעזור לי במשהו ועמדתי על ידה "לפקח" היא פתאום אמרה כזה "את מוכנה לנשום כבר??" פתאום הבנתי שאני באמת לא ממש נושמת, תהיתי כמה זמן זה ככה... היא באמת חמודה.

מחר השלושים של ההוא שמת בתאונה -__- ואני נוהגת

אני עייפה ולמרות שאני יודעת שאני לא ארדם ורק אבכה עוד אני אעזוב עכשיו את המחשב

(כבר כמעט שבוע שלא נגעתי באינטרנט מהמחשב שלי ><") לילה טוב לכם.

ותהיו חברים טובים לאנשים שחשובים לכם... אין לכם מושג כמה זה חשוב. (או שאולי יש לכם?!)

*די*