רגע של שבירה, בכל הימים האחרונים.

ודווקא עכשיו היא היתה צריכה לשלוח את ההודעה ההיא, דווקא עכשיו היא היתה צריכה להזכיר לי שהיא היתה שם ושזה כבר לא.

שוב, ההרגשה של הלבד הזה.

אנשים שהיו פה כבר לא יחזרו.

מנסה לשכנע את עצמי, בולי יחזור, הוא יחזור ויהיה בסדר. והוא חוזר היום

אבל אני יודעת שזה לא באמת ככה, שזה לא באמת ישנה כל כך הרבה הבעיות שיש לי לא יעברו ככה,

לא בלי טיפול כלשהו ממנו אני מתחמת שוב ושוב, אחרי הצבא. אם לא אשבור את עצמי נפשית קודם לכן.

בנתיים אני מנסה למצוא פתרונות התמודדות חדשים,

ניוון עצמי, התמכרויות חדשות. הדברים הישנים כבר לא ממש עוזרים אז אני מנסה חדשים.

נמאס לי להרדם בוכה.

נמאס לי להתעורר עם עיניים נפוחות.

נמאס לי להתעורר.

פתאום הגיוס הזה כל כך מזהיר לי, כמה שאני יודעת שאצטער על ההרגשות האלו, שאסבול שם ואספור את הימים.

יש שם אנשים. זה בדיוק מה שאני צריכה.

ובנתיים אני רק מאבדת אותם.

נמאס מהעולם הזה, מהגורל הארור, מהחיים האלו.

למה היא היתה חייבת לשלוח את ההודעה ההיא, למה להטביע אותי במחשבות של what if? לא סבלתי מספיק?!?

זה היה אמור להסתיים כבר.

פוסט מפגר.

נמאס

לי

מהכל.

הולכת למות מול הטלויזיה או עם מוזיקה

או סתם... למות.

*די*

אל תגיבו אפילו. זה סתם.