אתמול היה אחד הימים הארוכים בחיים שלי.

התעוררתי מותקפת מכל הכיוונים, מצד אחד דלקת מרושעת בגרון שגורמת לי להשמע כמו קרפדה ומצד שני כאבי הנשיות החודשיים,

אחרי שהלכתי לרופא וקניתי תרופות הסעתי את בולי לחבר שלו (ניצול חסר לב כשהוא יודע שאני לא מכירה את האזור כלל ולא אוהבת לנהוג.)

אחרי שהורדתי אותו הסתובבתי שעה בעיר ההיא בחיפושים אחרי המקום בו קבעתי להפגש עם פטל, בשלב כלשהו, כשחזרתי לנקודת ההתחלה, התקשרתי אליה שוב וביקשתי הנחיות (קודם היא הסבירה לבולי והוא לי), אחרי כמה דקות של נסיעה קיבלתי טלפון ממנה "הרגע עברת אותי" ><.

בסוף מצאתי אותה.

דיברנו קצת ברכב (קצת = רבע שעה בערך, לא?) ואז היא הסבירה לי איך לחזור לקחת את בולי...

:( אני לא חוזרת לשם יותר <שלא יהיה לך ספק, אה?>.

ברגע שחזרתי (שיא חדש של זמן, שלומי היה מופתע ^^ ) הספקתי להתקלח בדקות מעטות ושלומי בא לאסוף אותי, נסענו לסנוקר, אני, שלומי, מריה ותמי.

רוב הערב הייתי עם פרצוף תחת, הרגשתי רע נפשית מעבר להיותי חולה.

לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מנטלי,

~תזכורת~

נטלי היתה החברה הכי טובה שלי לפני שנתיים (אבל ממש ממש הכי טובה, היא הראשונה והיחידה שידעה עליי ממש ממש הכל) ואז היא פגעה בי שוב ושוב עד שתמי החדירה בי קצת הגיון ומנעה ממני להכניס את הידיים לאש שוב, עד היום דברים שהיא אמרה לי משפיעים עליי וכל העניין של לסמוך על אנשים ולהאמין בהן נמחקו מהרגע שהיא פגעה באמון שלי.

~סוף תזכורת~

בהודעה היא הצטערה על הסבל שהיא גרמה לי ואמרה שהיא מבינה איך הרגשתי כי זה קרה לה גם עכשיו, עם חברה שלה. דברים התגלגלו והחלטנו לנסות לחזור לקשר, לא קשר כמו שהיה כי זה ברור לשנינו שזה לא יקרה, אבל בזמן האחרון תהיתי מה איתה ובזמן הבגרות באמנות שהיא עשתה איתי ניסיתי לחזור לקשר איתה אז אולי באמת הגיע הזמן להניח לעבר.

אתמול דיברנו בטלפון והיא הלחיצה אותי נורא, הטון שלה נתן לי הרגשה שהיא נורא מצפה לזה וזה לא איך שאני הסתכלתי על הדברים, מה שלחיץ כי לא חשבתי שאצליח לעמוד בציפיות שלה, חשבתי על זה במשך רוב הערב בסנוקר.

חוץ מזה, אני ותמי מנתקות קשר וגם זה הטריד אותי קצת <וגם העובדה שפתאום היא חוזרת לקשר קרוב עם שלומי, בדיוק זמן שהיא מנתקת קשר איתי...>.

בסוף הערב נפרדתי מכולם.

לא רציתי להביא להם חיבוקים כדי לא להדביק אותם אבל שלומי לא ויתר, הוא אמר משפט שהשפיע עליי נורא, "לא תצליחי להתחמק ממני, בחיים לא תפטרי ממני", נראה לי שאני צריכה להאמין לו, אני נוטה לא לעשות זאת כבר יותר מדיי זמן.

החזרה היתה ארוכה נורא. יותר ארוכה מאי פעם.

הלילה אפילו יותר, לא נרדמתי בערך חצי לילה מרוב כאבים פיזיים ומחשבות אובדניות.

היום נפגשתי עם נטלי.

היה מוזר, לא שתקתי לרגע. השתדלתי לא לדבר על העבר אבל היא העלתה את זה, אמרתי לה שאני לא כועסת כי הכעס דואך, גם אם זה לוקח שנתיים. אמרתי לה שזה עדיין כואב, שזה עדיין משפיע, אבל זה יעבור.

היא סיפרה לי מה קרה בנתיים, עם המשפחה שלה והכל, אני השתדלתי לא.

הבטחתי לעצמי עוד קודם לכן שהאמון שלי בה לא יגיע כל כך מהר, אני לא שופכת את הלב כל כך מוקדם למרות שפעם הייתי נוטה לעשות זאת, מטעויות לומדים. היא לא יודעת על דוד שלי ז"ל, היא לא יודעת הרבה דברים... אני גם לא רוצה שהיא תדע, לא בנתיים בכל אופן.

היא אמרה שהיא תתקשר.

מוזר. זה כל מה שיש לי להגיד על הפגישה הזאת.

כואב לי הגרון כל כך :( ואני גם לא יודעת לסתום את הפה, בדרך חזרה לא הפסקתי לשיר לצלילי המוזיקה מהמערכת \: ולא אכלתי כלום חוץ ממרק בבוקר. יהיה טוב, אה? *די*