חמישה ימים לא כתבתי פה, אפילו לא ממש נכנסתי, לבדוק, לבקר...

ופתאום הכל זר לי ואפילו כמעט ולא חסר כל כך.

היו לי כל כך הרבה פוסטים בהכנה, על העבודה, על שלומי ונטלי, בולי ומריה, על ההתנתקות הזאת שנפלה פתאום והאנשים שם שבוכים, מתאבלים, מתפללים, נלחמים, הכל ביחד. על זה שכולם כבר התגייסו ועכשיו נותר לי רק לחכות ששלומי יתגייס ואחריו אני. על היומולדת של דנה שהיה היום...

כל כך רבה ופתאום... הכל התעופף, כלום כבר לא ממש חשוב.

לראשונה במשך הרבה מאוד זמן אני כותבת פוסט מהמחשב שלי. שלי ורק שלי.

הסתבר שהתקלה האחרונה בו (אחרי הפירמוט) היתה פשוט טעות טיפשית נורא של ח', נורא הובכתי כשהטכנאי צחק עליי וזה לא אני, מה אני מבינה בכלל?!

בכל אופן, אם לא אצליח להתקין אנטיוירוס נורמלי בקרוב הבעיות יחזרו על עצמן והמחשב יהרס שוב, בנתיים הפייר וול של ווינדוס מגן עליי, נקווה שזה יספיק לבנתיים, הלב שלי לא בנוי לבעיות האלו, לא יכולה לעבור יותר מדיי דברים שאני מתאמצת בשבילם ובסופו של דבר הם אינם פועלים.

כואב לי, נורא. על כל כך הרבה.

מעדכנת כי מרגישה שצריך, כי אני לא רוצה חורים בעלילה.

אחרי היציאה של שבוע שעבר החלטתי שלכבוד ההתנתקות אבצע מדיניות התנתקות משלי, לא אתקשר יותר ואנסה להתחמק ככל האפשר משלומי, הוא טען שלא אצליח להפטר ממנו... we'll see זה לא בריא להציב לי אתגרים (תלמדו מטעויות של אחרים).

המצב החזיק עד ליום שלישי, הוא שלח לי הודעה כשהייתי בעבודה, קבענו לצאת, יחד עם נטלי... החלטתי שאני לא אסרב, היציאה רק נתנה לי חשק להמשיך בנתק.

אני לא ממש יודעת להסביר למה זה, למה אני מרגישה שאני צריכה את זה...

כואב לי להיות לידו ולא להרגיש כלום, לא ממנו וכבר לא ממש ממני, הכל הפך להיות ריק...

ואני יודעת שזה כבר חוזר על עצמו ושעברתי את זה אז אולי, בדיוק בגלל זה, הגיע הזמן לשים לזה סוף.

וכמו תמיד, אם זה יהיה מספיק חשוב לו, הוא ימנע מזה לקרות. למרות שאני לא באמת מאמינה בזה.

את הפוסט על העבודה אדחה ליום אחר, הוא אמור להיות פוסט מצחיק וקליל שכזה, מה שכרגע רחוק מלהיות אמיתי.

זהו, נראה לי.

כואב לי נורא והדמעות תקועות שם,

אני לא אבכה, כי אין סיבה. פשוט לא.

אכזבה.

מצטערת שככה נראית החזרה שלי...

פשוט תתעלמו. הכחשה זה בריא.