לפעמים אני מרגישה שאתה לא מכיר אותי כלל, שכל המערכת יחסים הזאת מבוססת על הרבה מאוד כלום, על חיוכים מזוייפים, על פילוסופיות מטומטמות וקיטש מסריח. בפעמים האחרות אני מרגישה שאין אדם שמכיר אותי יותר ממך, שאין אדם יכול להסתכל בעיניים שלי כמוך ולקרוא הכל כמו ספר שרק לך יש את האפשרות לפתוח אותו ולקרוא שם.

היו אנשים שהקראתי להם חלקי פרקים, עדיין יש כאלו, אבל הרוב לא מבינים, הרוב הופכים לנעלמים בעוד אתה שב וצץ לי ממקומות שלא ידעתי על קיומם כלל.

כואב לי כל כך בימים האחרונים, מרגישה שאני שוב נשברת לרסיסים, מפחדת שיגיע היום אליו אני מייחלת כבר כל כך הרבה זמן ואני אקבע את גורלי לבדי. אני לא יודעת אם את זה אתה מצליח לקרוא, באמת שאני לא יודעת. אולי אתה פשוט סומך עליי מספיק, הרבה יותר משאני על עצמי.

אתמול הרגשתי את הכל מתפורר, בדמיוני עלה הקבר שלי, הדברים שארצה לומר במקרה שאמות, לך, לכולם.

הדמעות לא פסקו ורוב הלילה הועבר כך, כשאני כבר לא מוצאת פתרונות לצאת מהמקום ההוא.

כל מה שאני רוצה זה להתנתק, ממך, מכל העולם הזה. אבל הכאב שלכם גדול ממה שאוכל לשאת על כתפי,

לא ארצה לבקש ממך לא להזיל עליי את דמעותיך כי מי יודע יותר ממני כמה קשה לעצור את הדמעות,

לא אבקש ממך להזכר בי בכל גשם ראשון, בכל שקיעה, או בליל ירח מלא כי אינני חשובה כמו נפלאות הטבע ואינני רוצה שתזכר בדברים עצובים שימנעו ממך להנות מהיופי שיהיה מולך.

אין סוף למונולוג הזה, לא סוף ולא התחלה, כמו הכאב שאני מרגישה כרגע, שפועם בתוכי על כל נשימה.

אתמול הרגשתי את הסוף כל כך קרוב. לא יודעת עוד כמה זמן נשאר אך רק ימים יגידו.

לא רציתי להעלות את זה לפה, חשיפה מעיקה עליי בימים אלו, במיוחד אחת כזאת. אבל אני חייבת לשפוך לפחות חלק, גם אם זה יהיה רק קמצוץ מכל מה שאני מרגישה. אבקש ממכם לא להגיב כי כלום לא ישנה את מה שאני מרגישה.