בא לי לכתוב, לכתוב משהו מעניין, שיהיה בו המון הומור ציני ושנינות, אבל אני לא כזאת אז אני אוותר על הנסיון.

במקום זה אני אנצל את המקום הזה, המקום שלי, להקדיש אותו לרגע לאדם שבלעדיו לא הייתי מסתדרת בכל התקופה האחרונה (תקופה אחרונה ~מגלגלת עיניים~ כבר כמה זמן? 3 שנים בערך... ?feels like a life time, doesn't it) - בולי.

אחרי כל כך הרבה אנשים שהיו פה והלכו התרגלתי להרגיש לבד, להתמודד עם כאב לבד,

אבל לאחרונה אני מוצאת את עצמי מדברת איתך ברגעים האלו וגם אם השיחה לא מעבירה את ההרגשה לחלוטין זה בהחלט משפר אותה. כמה אני נהנית להיות איתך ואיך אני צוחקת ומחייכת הכי הרבה כשאני איתך, גם אם זה זמן רע.

השבוע פתאום קלטתי כמה שאתה מכיר אותי, שמת לב שרע לי רק מהמילה הראשונה שיצאה לי מהפה בשיחת טלפון ראנדומלית, וכמה שעות אחרי כן גם שמת לב שמצבי השתפר...

היחיד שסובל את כל הקריזות והצעקות שלי, שאיתי בשפל ובגאות, בטוב וברע,

היחיד שמדלג על האגואיזם שיש בי ועל כל שאר הדברים הרעים שאופפים אותי (ואין לי כח להתבאס ולמנות אותם שוב).

יש לי מחסום, אני לא באמת יודעת מה לכתוב, נראה לי שזה פשוט כי אני לא יכולה לתאר את הקשר שלנו.

קשר הרבה יותר עמוק מקשרים אחרים. לא חשבתי שאני ארגיש ככה או קרוב לזה שוב...

מרגישה שהרווחתי אח, לפעמים גדול, לפעמים קטן אבל תמיד שם.

אוהבת אותך, המון המון,

לא נראה לי שאפילו אני הבנתי כמה עדיין...

תודה!!! -;-{@ *די*