החתונה מתקרבת, חנוכה כבר מחר, יום הגיוס מתנופף לי מול העיניים.

לחץ, ריקנות, פחד, הרגשה של החמצה והמון אי וודאות.

אם יש משהו שאני מתעבת להרגיש זו אי וודאות וזה מה שהצבא מביא איתו,

מעבר להכל הוא מביא המון חוסר וודאות,

כניראה שבגלל זה תכננתי את כל הימים האחרונים,

הכל מתוכנן וכל תזוזה קלה מלוח הזמנים מטריפה אותי.

ריקנות מסיום הספר, אנסה לקרוא אותו שוב הלילה למרות שזה ידרוש מאמץ

(אני נוטה לא להצליח לקרוא את אותו דבר כמה פעמים בזמן האחרון. אני שונאת את זה.)

הרגשה של סוף, שמתקרב מהר מדיי.

אחרי 3 שבועות (פחות או יותר?) ראיתי היום את שלומי,

S: אין לי הרבה מה להגיד...

הוא רזה |: אבל אני יודעת שדואגים לו שם

ואני סומכת עליו שידאג לעצמו.

הוא אמר שזה לא כל כך נורא שם,

לא כמו שעושים מזה...

ואני רק חושבת מתי אראה אותו שוב... לא בחודש הקרוב זה בטוח.

(הוא יוצא רק בעוד שבועיים ואז אני כמעט בטוח אסגור כי זה עדיין בטירונות שלי.)

הרגשה רעה אופפת אותי,

השבוע הזה הולך להיות מפוצץ

ואני כועסת על עצמי שאני לא מצליחה למצוא מקום לטולי,

להעניק לה לפחות את השמחה על החתונה הזאת...

האמון שלי בחתונות רק פחת הזמן האחרון וזה בהחלט לא עוזר.

היום אמא פתאום הזכירה לי, בעוד אני מתלוננת על כך שלטולי לא אכפת מהגיוס,

שהיא לא מראה כל חשיבות לעובדה שאני מתגייסת ושאני צריכה לנצל את הזמן הזה,

אמא אמרה שזה שונה, שאצלה זה לתמיד.

בהתחלה נדלקה לי נורה, נורה שאמרה - היי! היא צודקת.

אבל אני מוחה. גם אצלי זה לתמיד.

אני נכנסת לחיים האמיתיים, לעולם האמיתי, מרגע הגיוס כבר אין דרך חזרה

לא אוכל להתלות על הוריי עוד.

מרגע הגיוס (מעבר להיותי רכוש צה"ל) אני ברשות עצמי.

ואני משמשת מתלה כל כך יפה, לא חבל? S:

~_~ יהיה טוב. אני בסדר.

הולכת לקרוא ולנסות להתעלם מהמועקה בגרון.

*די*