לקח לי הרבה זמן להביא את עצמי לכתיבת הפוסט הזה... (שעה וחצי הדף היה פתוח סתם...)

***

אני מכורה לחיבוקים.

בכיתות ט' ו-י' הרגילו אותי, אנשים שהיו טובים וחשובים בתקופה הרלוונטית, לחיבוקים חמים ומלאי אהבה,

כאלו שנתנו לי את הרגשת הבטחון לה אני זקוקה כל כך,

כאלו שהניבו בי אמונה כלשהי שאולי כן אוהבים אותי, איכשהו, איפשהו...

לאט לאט האנשים האלו אבדו בדרך ולא נותרו עוד מחבקים.

נכון, יש את אלו האינטרנטיים שצצים מדיי פעם אבל אתם חייבים להודות שחיבוק ווירטואלי הוא לא כמו חיבוק אמיתי.

היום הופתעתי בביקור של אדם שהיה פעם חשוב וקרוב והיום הוא חשוב אבל רחוק יותר

(למרות שיש לציין שבזמן האחרון אני נפגשת עמו יותר מאי פעם, לא? [אם אתה בכלל פה]).

קיבלתי חיבוק (: היה כייף. תודה.

היום הסתכלתי אחורה, 4-5 שנים אחורה לתקופת התיכון.

רציתי לראות מה השתנה מאז... או יותר נכון, כמה הצלחתי במטרות שבדרך...

גיליתי הבנתי שהמטרות החשובות לא הוגשמו.

נכון, עשיתי רשיון נהיגה, אבל הוא לא באמת משנה עכשיו,

הרעיון ברשיון היה שאני אוכל לסוע לחברים הקרובים שלי כמה שיותר וכמה שיותר מהר ופשוט,

החברים הקרובים ההם נעלמו.

אפילו שלומי נמצא רק שם באופק וגם אותו אני רואה רק בבסיס ולא נוסעת אליו או הוא אליי כבר.

ויש את בולי ותמי אבל הם גרים במרחק הליכה גם ככה...

***

ערב יום הזכרון.

למזלי לא הכרתי חיילים שנפלו, לא היו לי כאלו במשפחה. למזלי.

אבל היום הזה גורם לי לחשוב על המתים שכן הכרתי.

עוד שבועיים לסבא שלי יש אזכרה... אני רוצה ללכת. פעם אחת, במדים,

אני רוצה שסבא יראה, שיהיה גאה.

אבא לא רוצה שאני אבוא. אני רוצה. אני אתעקש.

למרות שאני לא מאמינה שזה יעבוד כי אבא עקשן יותר

וכי אני לא אוכל להתעקש הרבה בנושא כי בכל זאת הוא רגיש בעניין

אני רוצה להפרד מסבא. כל כך הרבה שנים עברו...

אני לא מסוגלת להגיד או לכתוב ז"ל ליד סבא. לא כי אני לא זוכרת, לא כי הוא לא מבורך מבחינתי,

פשוט כי הוא סבא שלי והצירוף הזה כל כך מזכיר לי אנשים זרים, אנשים שלא הכרתי, שאין לי קרבה אליהם,

לא את סבא. סבא הוא פשוט סבא. סבא שלי.

***

מחר ערב יום העצמאות. החג האהוב עליי...

השנה לא אוכל להתנהג כמו גרופית קטנה כמו בשנה שעברה,

השנה כמעט כולם סוגרים...

תמי תהיה, מריה גם אבל היא תלך למועדון (מי הולך למועדון ביום העצמאות?!? ארגג!!)

אבל דיברתי עם תמי וכניראה שנצא יחד...

רוק עצמאות לא ממש נשמע ריאלי אבל תמיד יש במות בעיר, זרחנים, ספריי וקוקים, לא צריך עוד.

[אפילו שיש לי תורנות דפוקה ואני אחזור הביתה רק בסביבות 9... אני על היום הזה לא מוותרת!]

פתאום אני מייצגת את המדינה.

אני חיילת במדינה, וזה כלול בכל מקום אליו אני הולכת...

אמורות להיות משמעויות אחרות ליום העצמאות בתור חייל,

משמעויות אחרות ליום הזכרון.

את המשמעות ליום הזכרון אני מרואה ומבינה, גם את של עצמאות,

אני פשוט לא מצליחה להגדיר אתזה במילים...

מן רגש כזה... שונה.

***

פוסט מוזר, לא יודעת מה אני חושבת עליו...

פעם ראשונה בהרבה זמן שאני מנסה לכתוב באמת...

לילה טוב

*די*