אתמול היה שיא, לא רציתי לכתוב את זה אבל...

אירוני כמה אני משתנה אחרי לילה או בכלל כמה שעות של שינה.

אירוני איך זה לא משנה כמה זמן יעבור הצלקות שלי לא מגלידות.

אתמול היתה לי שיחה עם שלומי, לשם שינוי אני התקשרתי...

הייתי צריכה להתייעץ בקשר למעבר לתפקיד אחר בצבא, תפקיד בבסיס מרוחק, עם הרבה יותר מאמץ אבל יש לי סיבות גם לעבור אליו, השאלה היא אם הפחד ישתק אותי שוב או שאני אחליט לקחת את הסיכון...

התייעצתי עם מריה והיא ניסתה להגיד את דעתה, לא בצורה של כן-או-לא, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות ויעשה לי חיים קלים יותר אבל היא אמרה שאם אני לא אסתכן בחיים אני לא ארוויח כלום.

אחרי השיחה איתה, שלא ממש שכנעה אותי, התקשרתי לשלומי... דיברנו, על זה ואחרי זה דיסקסנו על כוכב נולד ועל הדעה הנחרצת שלי כנגד התכנית. במהלך השיחה דיי הובלתי (תת מודע או לא) אל הכיוון ה"אסור", לא, לא שלו ושלי, רק שלי. שוב ללחוץ על כל המקומות הכואבים, שוב דמעות ונסיונות שכנוע. שידור חוזר על מה שהיה איתי ועם בולי ביום שבת רק במתכונת שונה.

אני לא רוצה לעשות את זה שוב. אני לא רוצה לראות ולשמוע את הכאב של האנשים שחשובים לי ואני לא מוכנה שהם יראו את שלי. זה מעשה שלא יעשה שוב.

לא מגיע לו לראות את זה, הוא לא עשה כלום שיביא אותו לזה.

אתמול גם הבנתי איזה חלק מרכזי עצום יש להם בזה, כמה מתוך כל זה זה אשמתם.

בסוף הצלחתי להגיד שהאושר שלי יהיה לבד כי זה מה שאני מרשה ושהמעבר אולי יהיה חלק אל האושר, אבל יכול להיות גם ממש לא.

הפחד שלי מלהפוך להיות כמוה עדיין שם. הפחד שלי מלהדביק את השניה עדיין שם. אני לא יכולה להתקרב אליה עוד, זה מסוכן, אהיה חייבת לשמור עליה בלי לערב אותה בדברים שלי.

אהיה חייבת להשאר כאן, להתרחק אבל להשאר, בלי פרידות בנתיים.

****

היום היה מן יום כייף דרך הצבא. אני ועוד 3 קצינים בירושלים... היה מוזר וגם המצב שלי לא ממש היה אידאלי אבל בסדר, כשיעבור לי הכאב רגליים יהיה אפילו יותר בסדר. הייתי בכותל אחרי הרבה מאוד זמן, אני רוצה לסוע לשם שוב מתישהו עם חברים, או עם משפחה. עם אנשים שיתנו לי להיות שם יותר מעשר דקות ואנשים שילכו ויאמינו כמוני.

****

"אחרי הכל זה בזכותך,

אתה קובע כל מה שקורה לך."

*די*