מרגע לרגע

עוברת מכשולים, מכשולים חשובים, "הקריירה הצבאית שלך פורחת" רם אמר לי לפני כמה ימים ואני רק גיחכתי כי מה שווה הקריירה הזאת הרי בעוד פחות משנה הכל נמחק פחות או יותר...

ועדיין אני לא יכולה שלא לחשוב על פשוט להשאר במשרד לפעמים.

תמיד אמרתי שהרבה יותר קל לי לברוח אז אם אני יכולה לעשות את זה עם אנשים שאני באמת מחבבת, למה לא?

חבל שבל שם קצת להוריד אותי לכדור הארץ ולחבר אותי לעולם.

אני חייבת להפסיק לחשוב. להפסיק להפוך כל סופ"ש לסיוט מתמשך. והכי חשוב - להפסיק לפגוע.

זה  הכי נורא כשזה מגיע למצב העכשווי, שאני כבר פוגעת בלי לראות בעיניים, שאני חושבת רק על הדברים כמו שאני רואה אותם ולא רואה מה שאחרים רואים. זה כואב ואני אפילו לא יכולה להתמודד כמו שאני יודעת כי יש אירועים שמונעים ממני את זה וכי אני לא תמיד חושבת שההתמודדות הזו מגיעה לי. זה קשה במיוחד כשמתקילים אותי כל הזמן כמו בזמן האחרון...

"אם אני אביא לך תרגיל מתמטי לקמט ולזרוק את הדף זה לא פתרון"

אני לא יודעת את הפתרון. לי יש את הפתרונות שלי ואני מאמינה בדרך שלי. תמיד.

וזה כואב. באמת שזה כואב.

אני לא נהנית להחליף את הממטרות של הפארק

ולראות את האנשים שהכי חשובים לי בעולם חסרי אונים

ואני לא אוהבת את זה שאני תמיד חושדת

גם באלו שהוכיחו את עצמם

לא אוהבת שאתם צריכים להתחנן כדי לראות אותי

ולא לשמוע את השתיקה הזו שלכם כשאתם לא יודעים מה להגיד

או מה לעשות.

"אלוהים העניש אותך" בל אמרה לי אתמול

אם היא רק היתה יודעת כמה אני מענישה את עצמי

אני כבר לא יודעת מה אני עושה פה.