הרגשה תמידית של לבד.

סיימתי את המתנה שעשיתי לך, המתנה הכי מושקעת שעשיתי, נראה לי אי פעם.

מזכירה לי את המתנה ההיא שעשיתי לה, כשטיילתי ימים וחיפשתי המון מתנות קטנות שיגרמו לה להיות מאושרת ומלאו לה את החדר. אז, כשהרכב ההוא פגע בי ואני רק דאגתי שדברים לא נשברו. ואז מה אם כאבה לי היד גם חודש אחרי כן, העיקר שהכל היה מוכן בדיוק בזמן ושאת אהבת וחייכת.

ואז מה אם אני חיה בעבר, הפסקתי לחיות בהווה ממזמן אז לפחות עבר שיהיה לי.

החלק הכי קשה הוא לכתוב את הברכה.

איך אצליח לכתוב ברכה מהלב עכשיו, כשהכל כלכך זמני, כשלא ראיתי אותך חודשיים ואני לא באמת יודעת מה יהיה בחודשיים הבאים, איך אוכל לכתוב לך את כל האיחולים האלו שאתה מאחל לי שוב ושוב בלי להזכיר את כל השריטות הבלתי נשכחות.

חזרתי לעשן. כניראה כחלק מההחלטה הסופנית הזאת.

היום הבנתי לאן הכנסתי את עצמי. גזרתי על עצמי מחלה סופנית ללא מרפה

לאט ובטוח...

נזכרת שפעם אמרתי לך שאם אני לא אעשה את זה זה לא אומר שאני לא אעזור לזה לבוא בדרכים אחרות

וזה כבר לא משנה כי זה מזמן בא. מזמן.

אני לא יכולה לדבר. אלא אם כן תופסים אותי בזמן כמו שבולי עשה, אני לא אצליח גם אם אנסה.

בולי, יפהשלי, יקיר שלי,

אני אוהבת אותך.

תודה.

וסליחה.

אל תהיה כמוני. אל. זה מספיק כשאחד מאיתנו נופל.

והנה, הצלחתי לכתוב.

חלמתי על סנייפ, או על דמות כלשהי שההקבלה היחידה שמצאתי לה היתה סנייפ (מן אדם כזה שעושה לך המון המון רע, רק רע, ללא סיבה נראית לעין), והתעוררתי בבהלה, לא רציתי לחזור לישון, כדי לא לחלום על זה שוב.

לרגע חזרתי לגיל 6...