אני לא אוהבת את זה שהפכת להיות הפסיכולוג שלי אבל כבר הגעתי למצב שכולם הם בין השאר פסיכולוגים שלי (יש לציין שזה דיי עצוב אבל היי, כבר למדתי שתמיד יכול להיות גרוע יותר).
אנ'לא באמת יודעת מה אני רוצה לכתוב פה... היום ראיתי אותך וכבר אמרתי לך אתמול שחשבתי לעצמי שיותר טוב לי עכשיו
(זה המקום לציין שאני מקללת את עצמי וכועסת כשאני מרגישה שאני מציקה לך יותר מדיי כמו בזמנים כאלו,
כשזה מגיע ל-3 מקורות תקשורת שונים ועכשיו אני ממלאה אחר ה-4. ולא, כמו שאתה וודאי יודע זה לא יעזור כשתגיד שאני לא מציקה אבל לפחות אני עדיין לא במצב של לקום וללכת ולסנן לך ולכל העולם את החיים שוב אבל היי, זה רק עניין של זמן, לא?).
היום כשהיינו ברכב, שניה לפני שהתקשרו אלייך, סיפרתי לך שקראתי את החומרים שכתבתי פעם...
רציתי להגיד גם שלפעמים זה טוב להסתכל אחורה ככה, לקבל קצת פרספקטיבה על מה שהיה.
הבנתי שכתיבה לא הולכת להיות חלק בחיים שלי (מי אמר פרישה לסוליטר?)
אבל הדבר הבאמת חשוב שלמדתי זה כמה הרגשתי בזמן ההוא (עזוב את התמימות שהיתה לי) ובהתאמה כמה אני לא מרגישה עכשיו.
ואני באמת לא מרגישה.
אני לא יודעת איך כן להרגיש ולשנות את זה אבל זה דיי מסביר את ההרגשה הלא נעימה הזאת מהרגעים שאני כן מרגישה במהלכם.
זה גם מסביר את היחס שלי לנטלי בשנה שעברה.
לשילה פרבר יש שיר שבכיתי המון כששמעתי אותו בפעמים הראשונות, בשורה ממנו כתוב:
"גם אני כרגיל משתנה, התחלתי לצמוח, דווקא לא רע להיות לבד, אולי הלב התקווץ קצת, לא אוהבת אף אחד"
כששמעתי אותו הבנתי מאיפה הכאב הזה. זה היה ממזמן אגב, אחרי זה הגיעו כל החוקים וההחלטות.
בסוף גם גזר הדין. ולא, הוא לא השתנה, כי מבחינתי זה לא משנה, אני לא חיה כבר הרבה זמן, הבנתי את זה לא ממזמן אבל זה ככה.
גזרתי על עצמי מחלה סופנית ללא תרופה (!?drama queen or not)
לפני כמה ימים הרגשתי בפעם הראשונה (נראה לי) איך זה להיות אתה (חלקית), הבנתי את הכח שיכול להיות במבט, כמו שאתה הסתכלת עליי כל כך הרבה פעמים. אני מתנצלת שלמבט שלך לא היה מספיק כח לעזור לי באמת.
הפתעת אותי עם הדברים שאמרת ביום רביעי שעבר. עצוב להבין שהכי הפתיעה אותי ההבנה שמישהי שהיתה החברה הכי טובה שלי לא טיפשה כמו שחשבתי שהיא. לא האמנתי שדיברתם עליי, היא אמרה לי אבל לא האמנתי. לא האמנתי שהיא תזכור, עדיין לא מאמינה שהיא זוכרת הכל אבל חלק כניראה שכן...
אירוני שפתאום אתה יודע הרבה יותר משחשבתי. ושזה לא משנה יותר מדיי. מעבר לדרגת החולשה שלי מולך, אבל היי, נראה שהיא היתה מספיק גבוהה גם לפני כן. אני חייבת לצאת ממחשבות ה'קלפים על השולחן' שחדרו לתוכי.
כואב לי. באמת. כואב לי תמיד וכואב לי המון ואני לא יודעת איך זה יעבור ואני לא יכולה להתמודד עוד הרבה.
אני יכולה להתמודד עם דברים מסויימים, עם פחדים שקשורים אליי, עם כאבים מסויימים אבל זה רק גובר עם הזמן.
נמאס לי לשבת מול המחשב כותבת ובוכה, נמאס לי שאנשים אומרים לי שאני צריכה להפסיק להיות כל כך פסימית, נמאס לי לשכב במיטה ולחשוב איך אני יכולה לגרום לאנשים שאני אוהבת להיות מאושרים יותר, לא להיות כמוני אם זה לחלוטין או חלקית.
בולי שאל אותי בפעם האחרונה מאיפה זה בא לי, מה קרה שגרם לי להשתגע הפעם.
מצחיק לחשוב שזה טבעי שמשהו יגרום לזה, אצלי זה בפנים, תמיד, זה פשוט מתפרץ מדיי פעם.
אמרת שאם אני לא הייתי שם ללמד אנשים איך להיות כמוני הם היו לומדים לבד אבל זה לא נכון כי גם אני למדתי מאחרים,
רק שלא הייתי חשובה לאחרים האלו כמו שאנשים מסויימים חשובים לי.
אני לא שחקנית, אני לא אוהבת להראות מאושרת כשאני לא, היו תקופות שהייתי עושה את זה היום יותר קל פשוט לקום וללכת.
ולא. אני לא אקום ואלך. לא בנתיים בכל אופן. אבל מתישהו זה יקרה, כי זה כבר לא לגמרי בשליטתי, מתישהו אני אעבור לירושלים ואתה תשאר פה, אולי אפילו אטוס לאיטליה, אראה אמנות שאני מעריצה ואעשה עצמי מבינה ומתרגשת.
נגמר לי הכח לכתוב...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
