אני מריחה פוסט בוגר (בוא נראה כמה זמן זה יחזיק)

***

היום אני שלמה. אולי לא שלמה עם עצמי כי זה לא בא בנקישת אצבע אבל אני קצת יותר שלמה עם העתיד,

קצת יותר יודעת מה הכיוון ומה מתוכנן ואם זה ישתנה ואחליט משהו אחר זה גם בסדר, העיקר שיש כיוון.

הלכתי לבית ספר הישן היום, לקחת את התעודה שמוכיחה איפה הייתי בשנים שעברו וכמה עשיתי (לא הרבה, ממש לא. אני אצטרך להתאמץ ממש בשביל פסיכומטרי אבל אולי אני אפילו לא צריכה את זה). בזמן שהייתי שם הלכתי גם לראות את התערוכת סיום של הבוגרים באמנות ונכנסה בי הנוסטלגיה המוכרת... ראיתי את המורות שלי לאמנות ודיברתי איתן.

היה לי כייף, סוף סוף להגיד מה אני רוצה עם חיוך, להגיד שטוב לי בצבא ולדעת שזכיתי כי זה לא כזה ברור שטוב בצבא, כי לרוב אין את מה שיש לי שם.

להיות שם ולראות את כל מה שהילדים האלו עשו ולהזכר בצורה טובה, לא בקנאה וכאב, להזכר ולחייך כי לי זה היה וגם להם מגיע, וזה עוד יבוא שוב.

זה עוד יבוא...

תכנונים עכשוויים לעתיד:

לחתום קצת, חודש-חודשיים (לא יזיק לי קצת כסף והאנשים שאיתי במדור לא יעזבו אותי אם לא אעשה את זה. חוצ'מזה, למה לא?)

פסיכומטרי (כניראה אפריל שיהיה מספיק זמן ללמוד ואולי אפילו הארכת זמן בגלל הליקויים המוכרים שלי)

חופש של שנה וכמה חודשים לעבודה, לימודים במכינה לאמנות ואולי טיול (כן, החלטתי לחכות שנה עם הלימודים האקדמאיים כשכולם שאלו לאן אני רצה)

אחרי כן, לימודים באוניברסיטה, אם זה בצלאל, אם זה האוניברסיטה העברית ואולי אפילו המדרשה בכ"ס...

***

מצחיק שאני מפחדת כבר להגיד שטוב לי יותר היום, הפחד הזה בגלל שאולי זה יפסק בעוד שעה, אבל הנה... אמרתי את זה.

אני לא יודעת למה, אולי בגלל השיפור מהמחלה המעצבנת שתקפה אותי,

אולי בגלל שהצלחתי ללכת ולעשות דברים כולל לבקר בבית ספר אחרי שבוע של שכיבה בבית,

אולי כי פגשתי את מריה והיה לי נחמד אחרי הרבה זמן...

מנסה להעריך את העולם שמסביב, גם אם בתוכי רע, גם אם אני מעניקה לעצמי כל כך הרבה סבל, מסתכלת מסביב לרגע ומחייכת.

גם אם זה רק לכמה שעות זה ראוי לציון.

מצאתי את עצמי מציירת לפני כמה ימים.

הכאב הזה שמנע ממני לעשות כמעט הכל והשעמום שהיה מלהיות בבית ולא לעשות כלום אחרי כל כך הרבה זמן שהתרגלתי לעבוד כל הזמן גרם לי להוציא את מחברת הסקיצות מהארון ולהתחיל לקשקש עם עפרון.

לא יצא משהו טוב אבל כייף לי שהתשוקה הזאת חזרה קצת. ואם זה לא מספיק גם הגיטרה בחוץ...

-

ציטוט של נמרוד (קצין ממדור אחר) להוכיח איזה אנשים יש איתי בצבא: "מה את חושבת שאני רוצה בשבילך?"

- "חבר"

- "לא. אני רוצה שתהיי מאושרת"

- "זה לא יקרה"

אז מה אם הרסתי?

מותר לו לרצות ומותר לי לאבד תקווה

אבל איזה חמוד, הא? *^_^*

להלהלה

תהנו בסופ"ש! (אני אשתדל לצאת)

(אגב, מעקב: לא דיברתי עם שלומי משבוע שעבר, הוא לא יודע שהייתי חולה. הוא לא ענה למכתב מהפוסט הקודם. וזה בסדר)