כל כך הרבה פעמים השבוע רציתי לכתוב...

כל כך הרבה אירועים וימים היו שצריך לציין ופיספסתי את זה בגלל הנטישה הדיי גורפת של המחשב [כל העדכונים האחרונים היו מהמחשב הנייד וקצת נטשתי את המחשב האהוב שלי ואת החדר שלי מאז שאני לא ישנה בו (AKA כמעט חודש). אני נכנסת לפה רק לבגדים או איפור...]

בכל אופן...

יום הזכרון האחרון שלי בצבא ההגנה לישראל, יום שיש לציין.

ההרגשה של יום הזכרון כשאתה נמצא בתוך המערכת הזו שונה לחלוטין משנים אחרות...

בכלל השבוע האחרון גרם לי להבין כמה לאומיות התפתחה בי, כמה הפכתי מורעלת על תרומה למדינה, על צבא והחשיבות של ההסטוריה של המדינה הזאת והעם.

את ערב יום הזכרון העברתי מול הטלויזיה עד שעות הלילה, רואה משפחות ששכלו את בנן, אחיהן, אביהן, בתם, אחותם ולעיתים שילובים של האפשרויות, ובוכה. בשלב כלשהו נכנעתי לכאב ראש והעיניים והלכתי לישון.

בבוקר יום הזכרון הלכתי לטקס בבית ספר, כי הבטחתי בצבא שזה מה שאעשה (והוכרזתי בתפקיד מחוץ ליחידה), הייתי שם קצת לבד (אבל בולי בא בסוף ^_^"). היה מוזר קצת לראות את כל האנשים האלו שהיו בשכבה שלי או מעליי או מתחתי, לבושים מדים במקום בו הייתי רואה אותם יום יום עד לפני שנתיים... וגם מוזר לראות את אחי והשכבה שלו, אנשים שהיו בטקס כמו שאנחנו היינו לפני כמה שנים ולדעת שהם לא באמת מבינים ומי יודע אם בכלל יבינו מה ההרגשה, מה היום הזה מציין באמת... (כמובן, בתקווה שלא יחוו את זה על בשרם אבל שיבינו, יבינו כמה אנשים מקריבים כדי שלהם יהיה איפה לחיות).

טוב. הרעל הושתק.

בערב יום העצמאות ההכנות החלו בשעה דיי מוקדמת...

נסעתי עם אבא למלא דלק (כדי שלא אתקע בלי בכל ההרפתקאה שתכננתי לי).

דודה שלי הגיעה עם הפיצקית וטולי דווקא בשניה שהחלו הזיקוקים הראשונים ליד הבית שלי והתבאסתי מאוד כי פיספסנו אבל בולי הציל את המצב ואמר לי לבוא לאזור שלו, במספר דקות הסבירו לי איך לסוע לראשון (ללילה, לא לבולי), נכנסתי לרכב ונסעתי לבולי שרץ לצידי הרכב כדי שתהיה לי חניה בביתו (אוהבת אותך!), הגענו וכעבור דקה התחילו הזיקוקים.

כשהם הסתיימו החלטנו לסוע לעיר הסמוכה ולראות עוד זיקוקים והופעה אבל איחרנו אז ראינו את הזיקוקים מהרכב אבל קניתי זר-זרחן ושמענו קצת מההופעה, אחרי כן הורדתי את בולי בביתו ונסעתי חזרה לביתי, הלכתי להיות קצת עם המשפחה (ו...כמה מפתיע! לראות עוד זיקוקים!) קניתי/קיבלתי עוד זרחנים (פיספסתי את שלומי שהיה בבמה בה הייתי קודם עם בולי) וחזרתי לרכב ויצאתי לכיוון ראשון.

לרוקע"צ הגעתי בסביבות אחת וחצי להופעה של חמי רודנר. שם פגשתי את בל וחברותיה :)

ניסינו לא להפוך לקרטיבים ע"י שכיבה אחת על השניה והתכווצות מירבית אבל כשכבר ממש לא הרגשתי טוב קניתי קרפ (20 ש"ח!!) כדי להתחמם קצת יותר ובתור נתקלתי בבדודה שלי :) זה היה נחמט כי היא לא ענתה לפלפון (היתה עמוק עמוק בקהל ואין ממש קליטה, גם אם כן ממש לא שומעים).

בשלוש אביב עלה, ההופעה הראשונה שהיתה שווה (מהרגע שהגעתי...) היתה הופעה נחמדה, לא משהו מיוחד (אבל עדיין הרגשתי צורך להתקדם המוןהמון קדימה ולא להיות למעלה עם השאר).

הבנתי שההערצה-אהבה שלי לאביב היא הרבה יותר פיקחת עכשיו, אני כבר לא צורחת מההערות הרגילות שלו בהופעות, אני דיי יודעת מה הוא יגיד הרבה פעמים ומחייכת בהכרות והבנה.

תמיד ירגש אותי שיר התקווה, אולי עכשיו, בתור חיילת, קצת יותר בגלל המרחק מהאמונה הזאת בשלום, בגלל שזה כבר לא מחשבה שקבועה וחתומה בראשי בצורה ברורה כמו שהיתה בעבר. ואולי גם בגלל המלחמה.

אחרי אביב חזרנו להתקרבל על הדשא לצלילי מוניקה סקס, במשינה כבר קמנו ורקדנו ושרנו, גם בסינרגיה (אלא מה?!)...

כל ההופעה היתה דיי מגניבה בגלל התצפית הגבוהה שלנו על רוב הקהל...

מצחיק לראות מי מצליח להזיז את הקהל הכי הרבה, מי פחות, מגניב לראות כל כך הרבה אנשים קופצים יחד ורוקדים לצלילי השירים...

עברי לידר עלה דיי מאוחר לצערנו וגם קיצצו אותו ל-3 שירים בלבד מה שהיה דיי מאוד מבאס אבל לא נורא...

-עריכה-

רציתי גם לכתוב שבשלב כלשהו ברוקע"צ נחתה עליי הרגשה רעה כזאת... כי מי יודע מה יהיה שנה הבאה עם כל הבלגאן של המדינה הזאת, כל הרוע והאנוכיות שיש פה... הרגשה שאני לא יודעת להסביר או להבין לחלוטין... סוג של פחד מהשנה הקרובה.

יהיה טוב.

אחרי ההופעה נסעתי לבל,

התארגנו וישנתי אצלה שעה בערך עד שההורים התקשרו ויצאתי למנגל משפחתי,

הייתי עם המשפחה עד 4 בצהרים בערך, היה נחמד :) ראיתי את כל ילדי המשפוחה ואפילו עזרתי לבדודה שלי בשעורי בית... לישון, אגב, לא הצלחתי...

בחמש הגעתי הביתה ובעשרים לשש הלכתי לישון... אחרי כמה שיחות והחלפת סמסים ביני לבין בולי החלטנו ללכת לאירוע של גאידמק. הגענו להופעה של עברי ולמען האמת את רוב הזמן בזבזנו על לשבת על הדשא ולהגיד כמה מבחילה התעמולה שלו (אני אמנע מלכתוב פה את דעותיי כי אין לי כח לנסות להסביר שוב)...

הבהרתי לבולי שההופעה הזו לא היתה הופעה כמו שצריכה להיות הופעה, שלא ישנה את הציפיות שלו ולא יתרשם מזה...

ראינו זיקוקים ונסענו הביתה (פיספסתי את שלומי #2).

בבית דאגתי להכין מתנות יומולדת לחברות מהקורס ו(סוףסוף) הלכתי לישון...

בזאת תמו סיפוריי על ימי החופש השבוע...

-

אתמול והיום חזרתי בהרגשה דיי רעה מהצבא.

אני עומדת בדעתי שטוב לי במשרד, האנשים הם באמת אנשים שאני מסתדרת איתם (נו, עם הרוב) ואני מקבלת על עצמי את העבודות ואוהבת את החומר מספיק כדי לעבוד עליו בלי להשתגע (נו, זה מאתגר אותי... כולם יודעים שזאת נקודת תורפה אצלי...). אבל היום קיבלתי את ההרגשה והרושם שאני לא עומדת בלחץ, שאני לא מספיקה מספיק ושהמפקד שלי התאכזב ממני וזה עשה לי הרגשה רעה... בלי ניסתה לנחם אותי בסמסים אבל אני לא חושבת שזה באמת עזר... לא יודעת... אני יכולה לנסות להתאמץ יותר אבל אני נשחקת וזה עושה לי רע.

אבל בסדר, יש תקופות כאלו, זו לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה אני פשוט אצטרך לסדר את הזמן שלי טוב יותר.

המפקד שלי בכלל עצבן אותי היום אבל לא נורא. מותר לו לפעמים (והוא לא עשה את זה בכוונה).

-

ובסוף משהו למישהו שאני לא בטוחה שיקרא את זה בכלל אבל חשוב לי לשפוך את זה במקום שאני יודעת שאם הוא יראה זה יהיה רק מאוחר יותר... הנה מה שאני חושבת, כל מערכת יחסים כזאת צריכה סיום. סיום שיהיה אחרי הפרידה, הרבה אחרי, כמו עכשיו. זה לא יהיה יותר מזה, הרי אתם כבר לא תחזרו, אתם יודעים שזה לא יצליח גם אם תנסו. אני רק מקווה שתדע לעשות את הסיום הזה כמו שצריך ולא תקח את זה יותר מדיי רחוק, לא תלחץ ולא תכנע ללחץ אם יבוא. זה למה אמרתי לך שלפי דעתי עשית את המעשה החכם. זה למה אני גאה בך כי אני יודעת שזה לא היה קל וזה אף פעם לא יהיה. אני רק מקווה שזה באמת מה שקרה וזה לא השתנה אחר כך אבל גם אם כן... זה בסדר. (וכן, זה ימחק אם וכאשר אדע שקראת אלא אם תבקש אחרת למרות שאף אחד לא באמת יבין)

-

סופ"ש מהנה!