אין דרך אחרת לתאר את השבוע האחרון...

עד יום חמישי בערב, החיים שלי היו החיים שלי. כל הרעש והבלגן...

בתחילת השבוע ריב עם בל, לא מדברות. כל הענף על הרגליים, מנסה להשלים ביננו ואנחנו בשטות שלנו.

לפחות אנשים הבינו אותי, הצדיקו אותי ומרגע זה, עזבו אותי. כשימאס לי אני אדבר איתה, לא שניה לפני.

ניסינו "לפתור" את זה אבל היא לא מבינה ונשארת במסגרת שבראש שלה אז אין לי מה לנסות אפילו.

ביום רביעי היה המפגש הפורה ביותר, אפילו הסקתי מסקנות לראשונה. וזה חשוב. והרגשתי הקלה כזאת... מן הרגשה שפתאום אני יכולה להבין קצת למה לחזור לשם... כמובן, שאם קרה משהו טוב מרפי צריך להפריע...

בדרך חזרה למשרד קיבלתי חדשות רעות. הגעתי למשרד עדיין המומה, מפחדת... ניסיתי להרגע אבל לא ממש הצלחתי ונתקלתי בנמרוד, ששאל מה קרה, הלכתי להרגע בשירותים אבל עדיין כשסיפרתי פרצתי בבכי.

הוא הרגיע קצת והשוק עבר. בערב כבר נרגעתי קצת יותר, כשאבא ואמא חזרו.

ביום חמישי היה לי מטבח, על סף התמוטטות עצבים ובריחה מטורפת אבל החזקתי מעמד.

חוזרת הביתה ורבה גם עם בולי. 

בערב נכנסתי לאיזה תסריט של סרט מסריח שאני-לא-יודעת-מי כתב אבל לא מתאים לי בכלל...

בדרך לחגוג את יום ההולדת של מקסים אחד, בסביבות השעה 21:00, בעוד אני מחפשת את המקום אליו הם הלכו ומסתובבת ברחבי הטיילת בת"א, עברתי ברמזור ירוק במעבר חצייה ורכב החליט שהוא ממשיך לנסוע כי הרי אז-מה-אם-יש-מישהי-חוצה-ולי-יש-אדום-היא-לא-חשובה-וגם-לא-הרמזור... אחרי ההשתתחות על הכביש התרוממתי ועברתי למדרכה (לפני שזה יהפוך לתחביב לנהגים חסרי חוש ראייה...) הרגשתי דיי בסדר (יחסית למישהי שפגשה רכב מקרוב מכדי שהיא אי פעם חשבה), אני בסדר. כלומר, כמובן, שהגב המאוד כואב במילא שלי, כואב יותר ובמקומות שונים וכמובן שיש לי פנס ברגל וכאבי ראש זוועתיים אבל אין שבר או משהו...

הנהג, אגב, הוא נהג של אחד האנשים החשובים במדינה ואדם שנמצא בין מחליטי ההחלטות במדינה היה ברכב, איזה כייף! (אהמציניותאהמ) כסססס בכל אופן, אחרי שכנועים (אנשים אותי ולא להפך) והסברים ושיחות טלפון הסיעו אותי למיון, פאן! :( צילומי גב וכאלו... בעקרון הכל בסדר, אני פשוט "מרגישה" את הגב יותר מהרגיל עכשיו... כבר כמה ימים שיש לי כאבי ראש מטורפים, ואפילו קיבלתי זריקה (עכשיו ביחד...) פאן!... ואגב, הגימלים לא באמת שווים את זה. במיוחד אם מתחשבים בעובדה שהזמן הכי נחמד היום היה הזמן בו דיברתי עם המפקד שלי ועם הקצינה שלי (רמקול) כשהם היו במשרד. ושכווווולללםםם (כולל בל, אבל לה לא עניתי, לא שניה לפני!) מהמשרד התקשרו ושאלו לשלומי... 3> 3> אני אוהבת אותם כל כך.

וזהו. ביום שישי שלומי חוזר סוףסוף, ואני מקווה לשפוך הכל הכל. ואני מתגעגעת.

לה לה לה

לילה טוב. ואל תחליטו להתקע במכוניות בדרך, זה לא בריא.

*די*