מצחיק איך שאני חושבת על 3 בקשות ממך. רק 3 שבחיים לא אצליח לבקש, ואני גם לא צריכה לבקש.

מצחיק איך שאתמול גילית הכל. ואולי לא הכל, אבל הרבה, הרבה יותר מדי, בלי ששמתי לב פתאום אמרתי הכל

ואתה רק ענית שלא ידעת.

והנה עוד אחד שדואג לי. סתם. או לא סתם אבל סתם מבחינתי. כי זה לא משנה, כל כך לא משנה.

והחלק העצוב הוא שאתה אמרת לבל ולא לי. ושאני דואגת לך, גם אם זה לא משנה.

-

חלמתי עכשיו שאני עומדת במרפסת, כמו תמיד, ואתה איתי.

שאני קופצת על המעקה ואתה נלחץ. וזה מצחיק ועצוב יחדיו, כי למה שתלחץ?? למה?

-

היום אייל כמעט בכה בגללי, או שאני חושבת שהוא כמעט בכה בגללי, וגם זה מצחיק. כי למה שהוא יבכה?

הוא לא רגיל לאנשים כאלו? הוא אמור להיות בכל אופן. ואולי זה בגלל כל המצב הרגיש בו הוא נמצא.

הוא שאל אותי שוב, אם אני הולכת להתאבד ועניתי שוב, זה לא משנה.

-

הגענו לשלב בו הוא מנסה לשכנע אותי בשינוי, או לפחות שזה אפשרי.

החלק המצחיק הוא שאני מבינה מה הוא מנסה לעשות,

החלק העצוב הוא שאני לא מצליחה ולא יכולה לשתף פעולה, לא באמת לפחות, ושאני כבר רואה איך בעוד חודשיים-שלושה הכל פשוט ימחק מאליו וכל הקשר הזה פשוט יתפוגג מעולמי והכל יחזור להיות כמו קודם. רק יותר כואב.

-

כל בוקר אני רואה את ההשתקפות של האוטובוס בחלונות ראווה, תמיד רואה את האוטובוס אבל אף פעם לא אותי בתוכו.

וזה מוזר, כי אף פעם לא הייתי רואה את זה עד שהתגייסתי ואני לא יכולה שלא להפוך את זה למטאפורה לצבא,

גוף גדול שאתה נעלם בתוכו. אתה חלק ממנו אבל רק חלק שנעלם שם בפנים.

פעם הייתי מנסה למצוא את עצמי, לזהות פנים או אפילו כתם צבע כלשהו, אבל איפשהו במהלך הזמן נכנעתי.

כמו תמיד.

-

נעלמתי מפה גם. ואני תמיד אומרת וחושבת שאכתוב אבל האמת שזה כבר לא חלק ממני,

גם אם קשה לי לוותר על החלק הזה, אין לי רצון לכתוב על הכאב שלי כבר, אין לי חוויות לכתוב עליהן יותר מדיי.

יש לי אהבה אחת יותר מדיי שאני רק מחכה שתעבור, תחלוף על פניי כמו כל האחרות

(רק שעכשיו יש לזה אפילו תאריך. חה! תאריך שחרור. litterally).

-

התחלתי ללכת שוב. אתמול. 3 ומשהו ק"מ ב-35 דקות וגוף מאוד תפוס ללפחות 24 שעות.

נראה כמה זה יחזיק הפעם.

-

-

-

-

וזה מצחיק

איך שאני נעלמת

כשכל מה שאני רוצה

זה להעלם באמת

להעלם לתמיד

וזה מצחיק

איך שאני בוכה

על אחרים שבחרו

ללכת, להעלם.