• לשבת במשרד של המפקד שלי לבד, עובדת ועושה הפסקה קלה עם כוס תה חם בין הידיים כשברקע השיר החדש של אביב גפן.
• ההבנה על פני אנשים, אחד אחרי השני, בעוד הם קולטים כמה מעט זמן נשאר לי שם.
• "קוואק קוואק", "מה זה? זה בשפת הברווזים?" (כולם צוחקים עליי)
• ומצד שני, "אני לא מאמינה שאת עוזבת אותי פה עם כל הילדי כאפות האלו" -"אבל חשבתי שגם אני ילדת כאפות..." -"כן אבל את פחות" ~חיוך~ "אני לא מאמינה! את החמאת לי עכשיו! בפעם הראשונה!"
• לאון אומר לי שהוא הסתבך עם עצמו על אם לדבר או לא בשתיה, כי הוא גרוע בזה וזו בכל זאת השתיה היחידה בו הוא, מג והמפקד שלי בכלל ירצו לדבר...
• "בסופו של דבר, את צריכה לחשוב אם הוא חסר לך...?" -"הוא לא היה חסר עד אתמול"
• את התודה של שחר, יותר מהכל. תודה שצובטת בלב בצורה שאני יודעת שאני אחסר לו... (עכשיו אני משתדלת להגיד את התודה לפניו כדי לא להתקע חסרת מילים, עכשיו אני רק מקבלת, "תודה לך" בחזרה, שזה כבר יותר בסדר).
• את שייני ומג ואת לאון.

ובכל זאת, זה מרגיש שהגיע הזמן. ההשלמה עם השחרור הגיעה סוף סוף ועם כל האהבה אל כל כך הרבה אנשים שם והכייף מהעבודה אני יודעת שיש עוד במקום אחר ושאני צריכה להמשיך הלאה.אני יודעת שאם המצב שם היה כמו שהוא היה לפני שנה זה לא היה כך, לפני שנה דברים נראו אחרת לחלוטין, כולם היו חברים והיה כייף ומצחיק, היום זה קצת שונה, וזה בסדר. זה צריך להיות ככה כי עכשיו קל יותר לעזוב.

~~

- שלומי עומד בחוקים, כמו תמיד, נראה לי שרק על זה מגיע לו שאוהב אותו. אפילו שאנחנו כבר לא ממש חברים.

- התחלתי פסיכומטרי וזה הכי מלחיץ ומפחיד בעולם. ובכלל אני טובעת בין כל כך הרבה דברים לעשות שזה מדאיג.

~~

"אל תחכי, אל תתני לחיים לעבור בשחור לבן"

~~

וזהו. נראה לי ...

לילה טוב, שבוע טוב.

*די*