שבוע מילואים עבר. ואולי אלו המילואים האחרונים שאעשה, מצחיק אבל זה מעציב אותי... נראה שהשבוע הבנתי סופית שאני פשוט אוהבת את העבודה הזו ולא יעזור כלום. אין דבר אחרת להסביר את זה שהייתי שם לבד ונהניתי, שנמנעתי מלהתעצל ורציתי לעבוד, שסבתא ראתה אותי אתמול ואמרה שחזרתי יפה יותר (>_<").

(ובין השאר גם פגשתי אותו והיינו כמעט לבד והיה כייף ופגשתי את מגה בהריון שזה בכלל ^_^" ...)

-

אני והוא מסתדרים פתאום. לא יודעת אם זה זמני או לא אבל כייף לי איתו וטוב לי ככה. גם אם אני מתחרפנת כשהוא נוגע בי (והוא נוגע... כסס) וחושבת עליו כל לילה לפני השינה (היי! זה שיפור מהמחשבות על פרקי ידיים אדומים אז אני אפילו לא מנסה למנוע את זה) כייף לי איתו וטוב לי עם זה עכשיו ואם זה ישתנה אז זה ישתנה ואם לא אז לא.

-

 אתמול היה כמעט-פיצוץ עם תמי. כל עניין הנסיעה הזו והעובדה שאין זמן-אין זמן ואין כרטיסים ויש לנו (לה) דרישות מפה ועד טימבקטו ואני צריכה ללכת ולהגיעד הכל ולחטוף צעקות לא ממש הועילה, או ממש לא הועילה. אבל נראה שתמי נכנסה לmode זהירות-לא-לריב ואני הסברתי את שלי והסתדרנו בסופו של דבר... מחר משלמים על הכרטיסים ואני עדיין לא מבינה שהטיול הזה יוצא לדרך >_> ממש ממש ממש לא מאמינה. אבל נראה שגם לא אאמין עד שאשב במטוס המתפרד ואשנן בלב שמע ישראל.

-

עוד מעט יוצאת לשעור ולא התכוננתי ולא סיימתי שעורי בית ואני כל כך לא רוצה את השעור הזה כי אני יודעת שמה שעשיתי גרוע ולא השלמתי את השעורי בית של לפני שבועיים ואני לא מצליחה לצאת מלהציב לעצמי דוקטורט ומחסומים בדרך שמונעים ממני לעשות משהו טוב באמת. היום דיברתי עם מישהי שניסתה לשכנע אותי שיש מטרה, בסוף כל דרך יש מטרה שהיא המביאה אותי להתחיל ולהתמיד בדרך. אני חייבת להפסיק לחשוב "קשה לי" ולהתחיל לקחת דברים קצת יותר בקלות. אני עושה את זה בקשרים אישיים אבל על עצמי אני עדיין לא מיישמת והגיע הזמן...

יהיה פנאן :)

יום טוב!