מוזר מאוד לכתוב פה פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן.

יש לי רכב. לא חדש, יש לי אותו כבר הרבה זמן.

בגדול הוא היה דיי נפילה, כי זה רכב רובוטי ומשום מה הרובוטי הזה לא יצא מוצלח כל כך.

במהלך הזמן למדתי להכיר אותו, ללמוד אותו ולדעת לנסוע עליו כמו שרק אני יודעת.

וכבר לא מרגישים שהוא לא משהו, מה שבסופו של דבר, רק גרם לי לאהוב אותו יותר.

העניין הוא שנראה לי שאני צריכה שגם הוא יהיה כזה, כזה שאני אדע ״לתפעל״, שאלמד אותו ואדע איך לנצח יחד איתו את הבעיות שלו (ושלי).

ואיתך זה לא ככה, ונראה לי שלא יהיה ככה בחיים, לפחות לא בדברים שהייתי רוצה שיהיה יותר מכל.

ועוד בעיה הוא שתכלס, זה לא פשוט לחפש מישהו דפוק ולרצות לתקן מראש,

אני חושבת שזה מסוג הדברים שבאים מעצמם (כן, אני יודעת שכולנו דפוקים, אבל זה ברמה אחרת נראה לי).

חזרתי להיות לבד. וזאת תקופה מבלבלת מאוד כי יש הבנה כזאת באוויר שאני אף פעם לא באמת לבד.

ועדיין, זה לא מונע ממני להרגיש לבד.

ויתרתי עלייך ואני מחפשת אותו ובעיקר מחכה, מלא זמן בעיקר מחכה.

בזמן האחרון אני מרגישה שהכל חונק אותי מדיי

והחלטתי שכמו בפעם הראשונה בה נשבר לי הלב (או לפחות התחיל להשבר) הכי טוב זה לפרוק את המחשבות והרגשות פה

ולכתוב לו, זה ששבר לי את הלב בפעם השניה, מכתב עם הדברים שאני מרגישה. אולי יום אחד המכתב הזה גם יעבור אליו. אולי לא.

אני חושבת שהכי כואב לי זה זה שאני אוהבת אותך. עדיין. ותמיד אוהב.

וגם לי לוקח זמן לאהוב אבל איתך זה בא ככה, מבלי לשים לב אפילו, פתאום. וזה ישאר, למרות הדברים שעשית ולמרות שאתה לא קרוב ללהיות מושלם, ולמרות שפגעת הרבה יותר ממה שאתה מתאר לעצמך או שאני תיארתי שיקרה. כואב לי עלייך כי אני חושבת שאתה לא מתנהל נכון, מרגיש לי כאילו אתה לא עושה בכדי לקבל רק מחכה שזה יבוא - אם זה יצליח אז סבבה ואם לא אז זה כי זה לא אמור להצליח. ככה זה נראה, בדיעבד. כי אמרת את כל הדברים הנכונים אבל זה נראה כאילו לא עשית כלום, כאילו הרמת ידיים ברגע שהיו דברים שלא נראו לך. שלא נדבר בכלל על הדרך שיפוט שלך.

אני כבר לא יודעת מה אני חושבת על כל מה שהיה ביננו. אם זה לטובה או לרעה, רוצה להאמין שלטובה אבל זה קצת קשה לראות את זה עכשיו, עם כל התקופה הזאת שגם ככה קשה המשבר הזה לא בא בטוב (ובכל זאת, אמרו לי את זה כשרק הכרנו, שום דבר לא בא בחיים לפי הזמנה. זה נכון גם לגבי אהבה וגם לגבי שברון לב).

משגע אותי לדאוג לך, להתפלל לשלומך ולדעת שזה המצב ושהוא ישאר כך כי כזאת אני. משגע אותי לדעת שאתה לא מרגיש קמצוץ ממה שאני מרגישה, כי זה אתה ולך לוקח זמן, ואתה עברת הרבה ומספיק כדי שיקח זמן.

כואב לי. לפעמים מאוד, לפעמים קצת פחות.

זה דיי קשה להרגיש לבד אחרי ביחד שבא בהפתעה שכזאת והיה כל כך אינטנסיבי וחזק מבחינתי שהאמנתי שזה לתמיד. אולי אני באמת תמימה מדיי (טוב, לא אולי. בטוח).

התקופה הזאת הורגת אותי באיטיות אבל ככה זה אמור להיות, ועם כל הפרידה הזאת המצב לא בריא לי בכלל, חוסר האכפתיות שלי והזלזול העצמי מתגברים בזמנים האלו ואני חולמת עוד ועוד על תאונות לא נעימות.

אפילו הגוף שלי מגיב לא טוב לכל הלחץ והעבודה שהזמן הזה מביא עליי, מחסור בשינה גם כשיש זמן, כאב לב, כאבי שרירים, הכל... כאילו מתמוטט. חוזרת להרגיש כאילו אני צריכה להרים את הראש כדי לנשום כל הזמן, רק-לא-לטבוע.

כמובן שהלילות קשים יותר, ואולי זה דווקא טוב שיש כל כך הרבה עבודה כי אי אפשר לשקוע בזה לחלוטין או לפחות אי אפשר להעצים את ההרגשה אבל הלימודים האלו לא קלים בכלל (כן כן, ידעתי את זה גם קודם, אבל אי אפשר להבין כמה הזמן נזיל ומה זה אומר "אין זמן בכלל" עד שמגיעים לסיטואציה הזו, וכשמגיעים אליה זה לא נעים בכלל).

אחת המרצות שלי אמרה ששעה של אדריכל שווה ל-3 שעות במציאות וזה כל כך, כלכך (!) נכון שזה פשוט עצוב.

מחר הגשה סופית ראשונה. אני משקשקת מפחד, רועדת כבר שבוע מחוסר שינה ועודף קפאין וניקוטין. כמעט שברתי את היד הבוקר כי החלקתי (והמחשבה היתה "אולי שברתי את היד וכך אנצל מההגשה, יהי! ^_^") ואז הבנתי שזה לא כואב מספיק אז זה מקסימום נקע. הגב עושה סימנים של את-חייבת-להתאמן-או-שאני-אנקום-שוב. כאמור, כואב בלב, מאוד מאוד. התקפים כמעט כל יום ככל הנראה כי אני פדלאה ומעשנת. וכו' וכו' וכו'

יו איזה קוטרית אני.

בהצלחה לכל הנבחנים.

לילה טוב.

ביום חמישי האחרון נפגשתי סוף סוף עם רורו. אחרי שעבר זמן רב מאז ראיתיו בגלל הטיסה שלי, הפסיכומטרי שלו והלחימה הזו שבאה עלינו לא יצא לנו להתראות וביום חמישי סוף סוף נפגשנו...

בטבעיות הוא הציע שנסע לקרנף ונסענו. כשהוא סיים לאכול ואני לשתות הצעתי לקפוץ שלפאב שהפך להיות הקבוע שלנו (למרות שאף אחד מאיתנו לא מחבב אותו) לשתות בירה והוא לא התנגד. בדרך כמה דקות אחרי שהוא אמר שאני נוהגת מהר יותר ממנו עצרתי בחריקת בלמים-משהו. בפעם הראשונה ולצערי, אני בטוחה שלא האחרונה, עצרתי את הרכב בגלל כלב שנדרס בשולי הכביש. עשיתי טלפונים, הבנתי שהוא באמת מת ולמי צריך להתקשר, הזזנו אותו קצת מהכביש ועזבנו. בירה, מן הסתם, כבר לא היתה.

לפני דקות מעטות קיבלתי טלפון מהעירייה, ניסו לברר איתי אם זה כלב כלשהו שמחפשים כבר זמן מה. לא נעים.

נראה שמעטה והלאה יהיו לי כפפות ברכב, ועוד כמה תכשירים שאמצא לנכון.

-

מתמכרת לרומן על פרנק לויד רייט. נותרו לי עוד יותר מ300 עמודים ואני לא מצליחה להתנתק מהספר לזמן ארוך וזה לא טוב כי אני צריכה לעבוד ולצייר ולייצר חומרים. אם אני רוצה תיק עבודות שישקף את העשייה שלי באמת אני צריכה לתקתק עבודות. אם אני רוצה להשתפר באמת זה לא עניין של מה בכך, הגיע הזמן להחשף לחומרים, לגעת ולהתנסות. הגיע הזמן ליצור מתוך כאב ולא להתכחש לו. ואם לא מתוך כאב אז לפחות מתוך הבנה של דברים מסויימים.

היום נפתחת ההרשמה לת"א ואני רק דוחה את זה לבנתיים... יש עוד זמן.

אשליות זה בריא. לאף אחד לא קל למכור את נשמתו לכל כך הרבה זמן.

-

יבוא יום והעצלות הזו תנקום בי.

יבוא יום ואני אפסיק להתבכיין ואחזור לייצר.

-

ולמרות שאני מרגישה לב של אבן בתוכי. דיברתי השבוע עם שני ידידים נשכחים. מאוד נשכחים.

ולמרות שהדאגה חזרה להיות חזקה יותר מלפני כן, אני מרגישה טוב. תמיד מרגיש לי טווב להגיד ולשמוע "התגעגעתי אלייך".

-

"תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממשהו ככה

ואנחנו שם הולכים, עם שמש בכיסים"

שבוע טוב, *די*