אחד הימים האדירים שיש להנציח ולכן הוא נכתב פה.

בבוקר המשך הגשות במקצוע החשוב ביותר בלימודים, אחרי שבועות של חוסר שינה אתמול סוף סוף שוחררנו מוקדם מההגשה ללכת לישון.

בצהריים יצאתי מההגשות לברית של אחיין מדרגה שניה. כזה קקקטטטןןןן שהלב מתקווץ...

חזרתי הביתה, סוף סוף להיות בבית בשעה נורמלית. לראות טלויזיה ולנוח.

יצאתי למסיבת-סיום-סמסטר עם חברה מהלימודים בלי יותר מדיי ציפיות. אבל היה כל כך כייף !!!

שתיתי ותפסתי ראש לדעתי לראשונה בחיי, רקדנו וצחקנו והצטלמנו וכו וכו

היה כל כך כייף שלא רצינו שיגמר אז ב2 בלילה כשהמקום נסגר עברנו למוזס וישבנו שם עד 4...

היה כלכך מצחיק! :)

-

תזכורות:

אני מחבבת את קאפה. וכמובן שגם את ניר ואת החבורה הקטנה שלי. ויש עוד מלא כן? אבל גם אותם...

אני חייבת להזהר יותר בכביש. כניראה שזה לא הזמן שלי לעזוב, כי היו כל כך הרבה אפשרויות על הכביש בזמן האחרון שזה יותר מדיי ניסים כבר.

עוד מעט אלך לייעוץ כלשהו. נראה לי שזה יעשה לי טוב, הכוונה כלשהי.

כייף כייף כייף עם אנשים מהלימודים וזה כל כך טוב שאני חייבת לנצל את זה יותר. הרבה יותר.

זהו. מחר חוזרים לנוהל תקופת-מבחנים-שואה... (ושוב, 4 שעות שינה ברעל) לילה טוב

בזמן האחרון אני מרגישה שהכל חונק אותי מדיי

והחלטתי שכמו בפעם הראשונה בה נשבר לי הלב (או לפחות התחיל להשבר) הכי טוב זה לפרוק את המחשבות והרגשות פה

ולכתוב לו, זה ששבר לי את הלב בפעם השניה, מכתב עם הדברים שאני מרגישה. אולי יום אחד המכתב הזה גם יעבור אליו. אולי לא.

אני חושבת שהכי כואב לי זה זה שאני אוהבת אותך. עדיין. ותמיד אוהב.

וגם לי לוקח זמן לאהוב אבל איתך זה בא ככה, מבלי לשים לב אפילו, פתאום. וזה ישאר, למרות הדברים שעשית ולמרות שאתה לא קרוב ללהיות מושלם, ולמרות שפגעת הרבה יותר ממה שאתה מתאר לעצמך או שאני תיארתי שיקרה. כואב לי עלייך כי אני חושבת שאתה לא מתנהל נכון, מרגיש לי כאילו אתה לא עושה בכדי לקבל רק מחכה שזה יבוא - אם זה יצליח אז סבבה ואם לא אז זה כי זה לא אמור להצליח. ככה זה נראה, בדיעבד. כי אמרת את כל הדברים הנכונים אבל זה נראה כאילו לא עשית כלום, כאילו הרמת ידיים ברגע שהיו דברים שלא נראו לך. שלא נדבר בכלל על הדרך שיפוט שלך.

אני כבר לא יודעת מה אני חושבת על כל מה שהיה ביננו. אם זה לטובה או לרעה, רוצה להאמין שלטובה אבל זה קצת קשה לראות את זה עכשיו, עם כל התקופה הזאת שגם ככה קשה המשבר הזה לא בא בטוב (ובכל זאת, אמרו לי את זה כשרק הכרנו, שום דבר לא בא בחיים לפי הזמנה. זה נכון גם לגבי אהבה וגם לגבי שברון לב).

משגע אותי לדאוג לך, להתפלל לשלומך ולדעת שזה המצב ושהוא ישאר כך כי כזאת אני. משגע אותי לדעת שאתה לא מרגיש קמצוץ ממה שאני מרגישה, כי זה אתה ולך לוקח זמן, ואתה עברת הרבה ומספיק כדי שיקח זמן.

כואב לי. לפעמים מאוד, לפעמים קצת פחות.

זה דיי קשה להרגיש לבד אחרי ביחד שבא בהפתעה שכזאת והיה כל כך אינטנסיבי וחזק מבחינתי שהאמנתי שזה לתמיד. אולי אני באמת תמימה מדיי (טוב, לא אולי. בטוח).

התקופה הזאת הורגת אותי באיטיות אבל ככה זה אמור להיות, ועם כל הפרידה הזאת המצב לא בריא לי בכלל, חוסר האכפתיות שלי והזלזול העצמי מתגברים בזמנים האלו ואני חולמת עוד ועוד על תאונות לא נעימות.

אפילו הגוף שלי מגיב לא טוב לכל הלחץ והעבודה שהזמן הזה מביא עליי, מחסור בשינה גם כשיש זמן, כאב לב, כאבי שרירים, הכל... כאילו מתמוטט. חוזרת להרגיש כאילו אני צריכה להרים את הראש כדי לנשום כל הזמן, רק-לא-לטבוע.

כמובן שהלילות קשים יותר, ואולי זה דווקא טוב שיש כל כך הרבה עבודה כי אי אפשר לשקוע בזה לחלוטין או לפחות אי אפשר להעצים את ההרגשה אבל הלימודים האלו לא קלים בכלל (כן כן, ידעתי את זה גם קודם, אבל אי אפשר להבין כמה הזמן נזיל ומה זה אומר "אין זמן בכלל" עד שמגיעים לסיטואציה הזו, וכשמגיעים אליה זה לא נעים בכלל).

אחת המרצות שלי אמרה ששעה של אדריכל שווה ל-3 שעות במציאות וזה כל כך, כלכך (!) נכון שזה פשוט עצוב.

מחר הגשה סופית ראשונה. אני משקשקת מפחד, רועדת כבר שבוע מחוסר שינה ועודף קפאין וניקוטין. כמעט שברתי את היד הבוקר כי החלקתי (והמחשבה היתה "אולי שברתי את היד וכך אנצל מההגשה, יהי! ^_^") ואז הבנתי שזה לא כואב מספיק אז זה מקסימום נקע. הגב עושה סימנים של את-חייבת-להתאמן-או-שאני-אנקום-שוב. כאמור, כואב בלב, מאוד מאוד. התקפים כמעט כל יום ככל הנראה כי אני פדלאה ומעשנת. וכו' וכו' וכו'

יו איזה קוטרית אני.

בהצלחה לכל הנבחנים.

לילה טוב.

עשור חדש שנפתח בפרידה וסופ"ש מלא שינה. לא רוצה להעכיר את האווירה פה כי היא נהייתה כל כך חיובית בתקופה האחרונה ואני אוהבת את זה ככה.

בקיצור אכתוב שהקשר איתו הסתיים. הכל לטובה והחלטתי לשים קץ לדמעות כי אין להן עוד מקום בחיי,

הלחץ מהלימודים לא מאפשר לי להתעמק בכאב יותר מדיי אז אני מעבירה אותו מעליי, כל עוד דברים היו פתוחים זה לא היה ביכולתי, אבל עכשיו דברים נסגרו סופית מבחינתי ולכן אני זורמת ועוברת הלאה

(ומאמינה שהכל לטובה).

את השנה התחלתי בשעות שינה-עד-כדי-עלפון אחרי שעברתי לילה לבן של עבודה לפני הגשה בלימודים...

אבל עם כל זה היה ממש נחמד ביום חמישי בלימודים, מסתבר שמחסור בשעות שינה יכול להעשות משעשע כשמדובר בכיתה שלמה שמאבדת את השפיות יחד... (:

הלחץ הורג ומתסכל וקשה אני מודה, אבל אני מודה גם שאני אוהבת את הלימודים האלו, אני אוהבת את השעורים האלו.

גם אם לפעמים זה מרגיש שאני לא טובה בזה או לא ממש לומדת... לדברים לוקח זמן לשקוע.

"The Funeral"

I'm coming up only to hold you under
I'm coming up only to show you wrong
And to know you is hard and we wonder
To know you all wrong, we were

Really too late to call, so we wait for
Morning to wake you; it's all we got
To know me as hardly golden
Is to know me all wrong, they were

At every occasion I'll be ready for a funeral
At every occasion once more is called a funeral
Every occasion I'm ready for the funeral
At every occasion one brilliant day funeral

I'm coming up only to show you down for
I'm coming up only to show you wrong
To the outside, the dead leaves, they all blow (alive is very poetic)
For'e (before) they died had trees to hang their hope

At every occasion I'll be ready for the funeral
At every occasion once more is called the funeral
At every occasion I'm ready for the funeral
At every occasion one brilliant day funeral