מתחילת השבוע, בכל יום מחדש, תוקף אותי כאב ראש.
ביום ראשון הוא היה חזק ביותר. נגרם מאילוץ לשמוע את קולותיהם של אנשי מגמת האמנות שלי בהסברים על התערוכות של כל אחד ואחד, ריבים בקשר למבחן של רוב ילדי הכיתה שלי והרבה הרבה הקלדה על המחשב של שלושה משירי ביאליק וארבעה משירי המאה ה20 למבחן שהיה לי ביום שני, לבולי לא היה את החומר כך שהקלדתי את כל הסיכומים שלי ושלחתי לו... לא שזה עזר לו but I did my best -__-. במהלך ההקלדה דנה נכנסה לחדר בבכי היסטרי שהחמיר את הכאב ראש וכשדיברתי עם שלומי בטלפון (שיחה של "לכי קחי כדור!" -"לורוצה!") אבא עלה על הקו ושוב, החמיר את הכאב ראש...
לפעמים ישלי הרגשה שהמשפחה שלי (מעבר לאמי שמכיוונה זה מוכח וברור מאליו) רוצה לגרום לי סבל... אחשלי החליט שדווקא באותו הזמן, לאחר שכבר אמרתי לו שיש לי כאב ראש, הוא צריך להכיר לי את נגן הmp3 החדש שלו ולספר לי איך היה לו בבית ספר או משהו כזה משום מה... לא ממש הקשבתי...
בסופו של היום לאחר שסיימתי להקליד הכל ולשלוח לבולי נכנסתי להתקלח והלכתי לישון וזה סופו של כאב הראש שלי...
-בקשר להצגת הדברים מהתערוכה, המורה לא התלהבה כמו המורה הקדמת אבל היא אמרה שאלו בהחלט יצירות ראויות זה מה שאני הבנתי ממנה לפחות, שאני אעשה עוד כדי שאני אוכל לבחור את הטובות ביותר, אמצע דרך להגדיל והצגתי בפניה רעיונות נוספים... נקווה לטוב.
רוב השעורים הייתי עם ג'ג'ה ונטלי דיי נותרה לה בצד (היא וג'ג'ה התרחקו... ג'ג'ה כבר שבועיים יוצאת איתי ועם תמי בסופי שבוע...), אני לא מבינה בכלל למה היא נשארת במגמה היא נכשלת בעיוני ואין לה שום יצירה או אפילו רעיון לתערוכה... אבסורדי לבזבז את הזמן על לשבת בשעורים כשנמצאים במצב כזה...
ביום שני היה כבר יותר בסדר... למדתי למבחן בספרות במקום להכנס לשעתיים של ספרות מוגבר, נשארנו לנו אני, תמי ונושי ואחר כך גם בולי ואדם הצטרפו. המבחן בספרות היה דיי קל... וזהו בעקרון... היה לי כאב ראש קליל בגלל שהייתי הרבה בשמש אבל לא משהו רציני...
בערב נסעתי עם אבא לעשות סיבוב ברכב ^_^" ודיברתי עם שי אחרי שבועיים שלא דיברנו (= דיי התגעגעתי...
היום חטפתי כאב ראש מישיבה בכיתה אחרי שעות הלימודים בנסיונות למצוא תאריך מתאים למבחן מתמטי חוזר כשצריך להתחשב בלוח מבחנים של בערך 3 או 4 כיתות... כשחזרתי הביתה הסתבר לי שאין באפשרותי לדחות את תאריך הזימון שלי למודיעין, אלא רק להקדים אותו ובמקרה כזה הוא יערך במקומות רחוקים מאוד אליהם אני לא יכולה להגיע... כך שאני אדבר עם המורה שלי בקשר למבחן אבל אני כניראה אאלץ לעשות מבחן באזרחות בעל פה \: כלומר, להכשל במבחן באזרחות... טוב... אין לי בדיוק ברירה...
בשאר היום (במקום להתכונן לעוד מבחן שיש לי מחר...) נסעתי עם אמא, דודה, אבא ודנה כשאני נוהגת למצוא לי בגדים לחתונה של בדודה שלי... "וואי את שמנה!" היה המשפט הראשון של אמא כשיצאתי מתא המדידה לראשונה... אני מניחה שאת ההמשך אתם מנחשים לבד. בסוף מצאתי חצאית נחמדה וחולצת קולר,
(...everything to make mom happy :\ (and leave me alone
ובסוף היא ירדה על המגפיים שאני רוצה ובגלל זה אינלי מגפיים חדשות ליום שישי )= נראה מה אני כבר אעשה...
או וול... עד הפעם הבאה... >_< יותר מדיי מבחנים!
לילה טוב! *די*
שיחה שהיתה לי היום עם בולי... שפיכת רגשות..
מצטערת על הבלאגן עם הצבעים והפונטים והכל... הכל תערבב לי...
אני: היחסים שלו בתור ידידים ממש התבססו על זה שאני בוכה לו והוא מרגיע אותי, זה אף פעם לא היה להפך כי מתי שהוא מבואס או משהו כזה הוא פשוט צריך זמן לבד וזה עובר... ועכשיו אני לא מספרת לו כשעובר עליי משהו והוא לא שם לב ככה שאין לנו שיחות רציניות... אז מבחינתי זה בדיוק כמו שאני אדבר עם אדם או כל אחד אחר שלא נחשב בעיניי כידיד בכלל..
בולי: אבל עובדה שאיתו את מדברת הרבה יותר, ושהוא כן נחשב לידיד בעינייך- אולי הקשר היה מבוסס על זה פעם, אבל הוא התעמק והתעבה, והיום את קשורה אליו גם בלי לבכות לו >< זה מבחינתך. מבחינתו אולי זה אחרת ><
אני: כן אבל אם אנחנו נשאר בקשר ככה, בצורה סתמית כזאת זה... זה... זה פשוט לא ישרוד.
בולי: למה תמיד לפחד ממה שיקרה מחר:|?
זה לא נכון.
יש הווה.
עכשיו אתם מיודדים, גם מחר תהיו מיודדים, הכל בסדר
אני: ומבחינתו אני יכולה לספר לו הכל, זה ברור לי... העניין הוא שאני לא מסוגלת, והוא לא יכריח והוא כבר רגיל לזה כי זה ככה מתחילת השנה...
בסדר... אבל זה ההסבר שלי ללמה הקשר הזה לא ישרוד את אחרי הלימודים... לא ישרוד את הימים שאנחנו לא נתראה בכל יום ולא נוכל לדבר על בסיס יומי ואולי אפילו לא נוכל לדבר על בסיס שבועי. אני ממש לא מתכוונת להתקשר אליו כל יומיים בלי שהוא יתקשר בכלל.
בולי: אז, זה.. עלול להיות נכון:|. אם אחד מכם לא ישנה משו, זה בהחלט עלול לקרות.
אני: בדיוק. זה מה שאני אומרת ומנסה להסביר..
.ונמאס לי שזה הכל על הכתפיים שלי כי הוא לא רואה את זה... נמאס להיות זאת שדואגת לזה שנשאר קרובים, שלא נתרחק... כן הוא חשוב לי. זה ברור לו ולי כמו שהשמש זורחת בבוקר אבל זה גם ככה לא ממש קל להסתובבאיתו בתקופה הזאת, במיוחד כשאין קשר ממשי ביננו, תמי כבר לא ידידה שלו, מריה לא ממש ידידה שלו ואני לא ידידה של אף אחד מהחברים שלו. זה לא כמו שהיה עם נטלי שהיינו שלישיה... זה כבר לא ככה. אז אם אני איתו זה רק אנחנו כי תמי עכשיו דיי בעצבים עליו ומאשה סתם מרגישה לא בנוח... לוידעת
נמאס
ואני גם ככה מפחדת לפלוט משהו לא נכון ולגרום לו להבין את כל מה שקרה לי בזמן האחרון ומה שאני עושה לעצמי
, ואני גם ככה חולמת-חושבת על זה בלילות אז דיי... זה פשוט קשה מדיי כבר.
בולי: :( אני מבין
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
