ידעתי שלא יכול להיות שסלחתי לך כל כך מהר, שזה בטוח יחזור כי זו אני וכי אתה היית כל כך טיפש באותו רגע.

ידעתי שאסור לי לדבר גם עכשיו, שהשתיקה הזאת היתה חייבת להמשך ובכל זאת סמכתי על העולם שוב והרסתי שוב.

אני יודעת שיבוא יום ואני אחזור לסורי, יבוא יום ולא יהיו נסיבות ולא יהיו תירוצים וגם לא פחדים טיפשיים, יבוא יום והידיים יחזרו לצבען האמיתי.

אני יודעת גם שאסור שמישהו יהיה שם באזור, מעבר לבת ברית אחת או אולי אפילו שתיים, אף אחד.

אני יודעת שאני לא אקח איתי אף אחד, שזה יהיה רק יותר גרוע ככה, ובגלל זה אני צריכה להגיד שלום לכולם.

אני יודעת שהפסיכולוג הצבאי לא יחכה לי וגם אני לא לו, לא היום ולא לעולם ושכל העולם יחשוב אחרת.

אני יודעת שאני לא אמות באמת בימים הקרובים. לא בגלל העבודה וזה לא משנה כמה זה קשה או כמה אני לחוצה וכואב לי אבל אולי אמות מהבושה.

אני יודעת ויודעת ויודעת

וממתי אני כל כך תופסת מעצמי יודעת

ממתי אני בטוחה בעצמי כל כך

מה היה קורה אם בסוף שבוע הזה כבר לא הייתי?

הכתיבה שלי כבר לא זורמת,

הראש מאחל לכתיבה הישנה,

לרגש שנשפך בים של תיאורים

להקלה של אחרי

וכלום לא יוצא.

המקום הזה, ובעצם כל מקום אחר גם כן,

הכל, כבר לא מה שהיה פעם,

אני לא מי שהייתי.

הייתי צריכה להבין שבין כל החוקים,

בין כל התנאים והעונשים שהצבתי לעצמי

אני אעלם.

הכאב תמיד אותו כאב

רק אני לא אותה אחת.

עומדת להעלם כמו שרק אני יודעת

אולי זה יגביר את קצב הפוסטים

אולי אעלם לחלוטין

-

אני צריכה הפסקה

אולי לנסות ליצור שוב

לנסות שוב ושוב עד שאכנע

-

מצחיק איך האדישות הזאת משתלטת כל פעם מחדש

איך בכל פעם שהיא חוזרת היא לוקחת חלק גדול יותר ממני

מרגישה שכבר לא נשאר כלום

אפילו הכאב כבר לא כואב כמו פעם

הדמעות לא באמת משנות משהו

-

אני מתנצלת בפנייך שאני עוזבת עכשיו

כשאני יודעת שקשה לך

אני מתנצלת על החיבוק של אתמול

שכחתי איך זה.

-

אוהבת.

אירוני כמה שיום עבודה כל כך ארוך ומעייף יכול להיות כייפי רק בזכות הנסיעות הארוכות שהוא מכיל.

דברים לזכור מהיום הזה...

את העובדה שכעבור כמה דקות ברכב הוא שאל לשלומי ודאג, את זה שהוא סיפק את נושאי השיחה רוב היום כי אני לא הרגשתי טוב וכי הייתי עייפה (וגם הוא), את שירים בשבילך עם סמיילי צהוב גדול, את הבלדה על יואל משה סלומון, את זה שהוא הודה שלפחות המוזיקה של אביב יפה- גם אם הוא לא מסכים אם המילים (וזה מותר בהחלט), את זה שהוא אמר לה לא ללכת ללמוד את זה, את זה שהוא מתחשב בה מעל ומעבר ולא אומר לה לבוא בזמן הלימודים, את כל התודות וההערכה שהוא השליך עליי ואת השתיקה שלי, את ההתעקשות שלו שאני וכולם ידברו נכון, ובכלל התעקשות טיפשית על דברים קטנים שמעצבנת אבל גם מצחיקה, את השרך חזרה וכמה הוא היה עייף, את הטלפון אליה ואיך הוא בוחן אותה בלי שאפילו שמתי לב, את זה שזאת לא בעיה בי - היא באמת קשה ולא רק אני סובלת, את הצחוק שלה כשהיא שמעה שזה היה הוא

ובעיקר שאכפת לו באמת ושזה הרבה יותר ממה שאפשר לבקש.

אני עייפה, מאוד.

ובולי - מחזור זה לא קסום. זה דימום. וזה כואב.

      ל  י  ש  ו  ן