לא יודעת אם להצטער על כך כי זה היה פוסט פסימי מיום רע, אבל למען האמת, כל הימים רעים בזמן האחרון...

עשיתי טבלה, כל יום אסמן בטבלה וי או איקס, כך, כשהוא יחזור אדע אם ברצוני לעבור או להשאר...

מבחינת החומר המקום הזה מעולה לי, לא חרשני ולא חפשני, בדיוק באמצע

ואפילו דיי לטעום כל דבר קצת, נכון, זה לא מה שחשבתי, זה לא מה שרציתי, אבל אני לא יכולה לקבל מכל העולמות.

מבחינת האנשים יש את מ' ואת ק' ... אני לא יודעת איך אצליח להסתדר איתם במשך שנתיים שלמות. ממש לא יודעת.

ההבטחות לעצמי הן פשוט לא לבכות, שיעבור מאוזן אחת לשניה, הם לא שווים את הבכי שלי,

הצבא לא שווה את הסבל שהוא גורם. ממש ממש לא.

אני יכולה ללמוד מהם המון, באמת שהמון. והגיע הזמן להשקיע, קל לא יהיה לי שם, אבל אולי... אולי עדיף להשאר?

הרי בכל זאת יש שם את טל ואת שיקי, ואם אני ממש רוצה יש גם את רן, תום וחלי, והן באמת מדהימים ומצחיקים וכייפים...

הבעיה היחידה היא שאני אשאר אחרונה...

כבר היום בכיתי לטל ולתום שהן חייבות לחתום קבע, גם אם זה יקרה רק בעוד יותר משנה...

קשה לי שם... מרגישה כל כך עצורה, סופרת שעות, סופרת דקות. מתוסכלת.

עוד 10 ימים מריה ובולי מתגייסים, ביום הזה אני אמות.

נפגשת עם שלומי פה ושם.

חיה משישי לשישי, מכוס אלכוהול אחת לשניה.

יצא לי שם של מוזרה במקום בו אני נמצאת... כולם מוזרים שם אבל אני... מצאתי דרך להיות שונה גם במקומם של כל המוזרים.

כולי לא רוצה ילדים ("אני צמחונית" "אין לך B12" "אני לוקחת ויטמינים" "זה לא נספג, את רוצה ילדים?" "לא" "יותר טוב, כמה שפחות יותר טוב" -כל השאר-"מה באמת??"),

אוהבת רוק, לק שחור, השותה וה"מעשנת" היחידה, פסימית (כשאני שם) ...

חזרתי אחורה, לתקופות שעברתי ממזמן, לפסימיות שלא הכרתי כבר הרבה זמן.

-אפילו הצלחתי להגיד לשיקי השבוע "אתה מאושר מדיי, תפסיק!".

באותו היום ראינו ילדים באיזשהו חוג בו זורקים כדורי טניס ורודפים אחריהם בכביש תיארתי אחד מהם רץ לכביש (אחרי הכדור) ונמחץ באכזריות. כמה חבל שאין איתי אנשים שמבינים את הדמיון הזה...(למרות שחלי באה היום ביציאה על מישהו "בהריון" שאומר שהתינוק בועט "הוא בועט! צריך להרוג אותו!" ><' ...)

איי איי מה שהצבא עושה לאנשים...

לפחות היום נפל עליי התקף צחוק שכזה... בזכותו היום הזה סומן כוי ... ^^

מחר עברי, רק שאין איך להגיע. אני לא יכולה להסיע בגלל תסמונת הגובניקית והעייפות הגוברת הזאת. השאלה היא איך באמת נגיע...??

נמאס לי כבר לריב איתך. באמת שנמאס אבל העצבים שלי רוטטים ומחכים להבא בתור...

אה כן... ואתמול הצבעתי ולא עברנו את אחוז החסימה.

לילה טוב יקיריי, *די*

לא יודעת אם הכאב הזה, המחשבות האלו, הם בגלל שזה עובר שלב הלאה או בגלל שזה משבר כלשהו שבא להתריע על כך שאני אסוג לאחור מתישהו בקרוב.

ראיתי את הסרט "פרנקי וג'וני", הרבה זמן לא הצלחתי להתרגש כל כך מסרט.

ריתק אותי למסך הטלויזיה עד עכשיו (ובדרך כלל אני מתה במיטה כבר בסביבות תשע-עשר...).

לא יודעת כבר מה אני מרגישה, עונה "בסדר" לכל שואל בלי לדעת באמת מהי התשובה האמיתית.

לא יודעת מה אני חושבת על התפקיד, על המקום, על האווירה ...

לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, ליתר דיוק, יודעת שאין לי כח נפשי לפתח את מה שאני רוצה מעצמי...

מרגישה שאף אחד לא מבין אותי. היום יותר מתמיד.

והן יודעות את זה, הן כולן יודעות.

צריך לעשות סדר בראש ובלב, לא יודעת מאיפה להתחיל.

אנשים יגידו שבהתחלה, השאלה היא איפה היא?...

שורדת בשקט

*די*