רשמים מדף פוליו מסכן שנתקף על ידי באמצע שמירה:
כל כך הרבה מה לכתוב, מה לספר, אבל אין זמן.
אז הגעתי למצב שאני כותבת בעוד אני מחכה לשמירה... העיקר שמצאתי זמן פנוי.
ביום שלישי לפני 3 שבועות נסעתי עם מופק לקניון.
הרבה זמן לא התראינו והיא החליטה שהגיע הזמן לזמן-איכות-בני-דודות ושממש בא לה לבזבז כסף אז נסענו שהיא תבזבז כסף (ואני אסתכל...). הספקתי אפילו לקנות דברים לקורס ומתנה לחברה-מכרה שכזאת מהצבא.
בחמישי הבאתי לחברה את המתנה ובערב נסעתי עם תמי לשבוע הספר בגני יהושוע להזיל ריר בהחלטה שאין לי כסף ושאני לא קונה שום ספר בהתחשב בכך שעדיין לא סיימתי לקרוא את הספרים שקניתי בשנה שעברה ואת אלו של לפני שנתיים (10each year)
כמובן שבסופו של דבר יצאתי עם ספר אחד (זה ואן-גוך!! והיו שם 12 ספרי אמנות בעברית! אני לא עשוייה מברזל אתם יודעים...).
בשישי היתה הרפתקאה לא נעימה למדיי שכללה שוטטות בחלקים המאוד-לא-נחמדים של ת"א (תחנה מרכזית ישנה וזה) באמצע הלילה...
היה מפחיד למדיי וכלל כמה תרחישים שאין לי את המילים לתאר אותם (או מה הם גרמו לנו להרגיש...) ב
סופו של דבר אחרי הרבה מאוד זמן של הליכה ופחד גילינו שהפאב ה"קבוע" שלנו נסגר והתיישבו באיזה סוג-של-פאב אחר באזור ואכלנו המון (non-alchol event), את שבת, אגב, העברתי בלהקיא את נשמתי בגלל מה שאכלתי בסוג-של-פאב בשישי בלילה.
ובכל זאת, ביום ראשון, הופעתי כמו גדולה (!) עם תיק מאורגן על הבוקר מוכנה ומזומנה לצאת לקורס של שבוע (מה לא עושים בשביל חברים ואהבות ישנות...).
החזרה למקום הזה ניערה אותי קצת הרבה... התאהבות שחזרה כמו לא עברה כלל.
הגעתי למסקנה, כשחשבתי על זה, שיש ארבעה דברים שמביאים/הביאו אותי לאושר כלשהו בעולם כרגע/בעבר, התערוכה ביב', המקום הזה, הופעות טובות ותינוקות (כגון מני, הפיצקית ודנה).
כאב לעזוב כל כך אבל החיים קשים... אני, כמובן, אלחם כדי לחזור לשם, לפחות עוד פעם אחת... יש דברים שקשה להשלים איתם. [זכרון שנחרט לעד: יום רביעי בלילה, במה שקטה עם זכרונות רועשים, לשכב שם שעות ולהסתכל על שמיכה של שמיים וכוכבים. אושר טהור].
ביום שישי אחרי הקורס נפגשתי עם מריה לחגוג את יום ההולדת שלה, אכלנו במסעדה סינית (for my first time) והבאתי לה את מתנת היומולדת (כל מיני דברים מפנקים לגוף). היה נחמט.
בערב, אחרי שהוברזנו קשות ע"י תמי ובולי, נסעתי עם טל לראות את שודדי הקאריביים 3 (נסענו לאיבוד בחצי מדינה ואז הגענו לסרט אבל זה לא באמת משנה ><") רק שהייתי עייפה כי נכנסנו לסרט באחת וחצי והורגלתי לקום מוקדם בגלל הקורס (סרט של 3 שעות), חצי אולם נרדם אבל אני החזקתי ואפילו היה סרט טוב אז זה לא היה עד כדי כך קשה...
תגובות על הסרט, עם כל הכבוד ואהבתי העזה לג'וני דפ, אורלנדו, תעשה לי שודדי ים קטנים! רררר... הוא היה מדהים, ממש ממש מדהים בסוף הסרט.
בשבת נסעתי עם טל ותמי לאכול ולשתות במסעדה נחמדה בפארק ליד הבית. שיגעתי אותן קצת (אמא קנתה ספר על מאכלים לפי סוג הדם והתעקשתי נורא לשתות, ולא לאכול, ולשתות משהו שבריא, כביכול, לסוג הדם שלי...) אחרי כן נסעתי עם בולי להצגה בה השתתף ידיד שלו, היה הזוי-משהו כל הערב איתו אבל... אני חושבת שהזוי זה טוב יחסית לתקופת הריבים האחרונה שנפלה עלינו...
בראשון חזרה למשרד... קצת קשה אחרי שבוע של הפוגה, בכלל קשה במשרד בזמן האחרון אבל יהיה בסדר. באמת.
סוף רשמים מדף פוליו.
בהתאם להחלטה של הפוסט האחרון, כמה ימים אחרי כן המפקד שלי שאל אותי אם אני רוצה לחתום קבע לכמה חודשים והפך את הנושא לרשמי, מה שאומר שעכשיו אני חייבת לחשוב על זה. מה שאומר שאני דוחה את המחשבות על זה ^^"
בכל אופן, שלומי גרם לי להבטיח שלא אבטיח כלום עד אמצע יולי לפחות, כאמור, התקופה האחרונה במשרד לא כייפית במיוחד ואם אני אסבול אין לי מה להשאר.
הכיוון כרגע הוא לחתום חודש (כי יש לי מצפון ואני יודעת שצריכים אותי, ולשם שינוי, אכפת לי).
אחרי החודש הזה יחל מירוץ ה-פסיכומטרי-אוניברסיטה-מכינת אמנות-עבודות-טיולים ושות'... בקיצור, השאלה היא אם יהיה לי את הכח לרוץ (כי מישהו לרוץ איתו בטוח שאין לי).
יום שלישי האחרון הוא יום שיש לנצור. לראשונה בחיי דיברתי עם אבא שיחה על העתיד (שיחה של רבע שעה, אבל שיחה). שאל אותי מה יש לי לעשות באמנות... מה אני מתכננת וכו'...
הפתיע אותי מאוד הרמז הזה שהוא באמת שוקל את האפשרות...
אני לא יודעת אם אני רוצה לבקש ממנו את זה אבל זה עושה קצת חם בלב שהוא מסוגל לחשוב על זה.
אני יודעת שהוא עושה הכל בשבילי ושבכלל כל הקטע של ה-אינלך-מה-לעשות-באמנות זה רק כי הוא לא מאמין שאפשר להרוויח מזה וכי הוא רוצה את הטוב ביותר בשבילי. רק שלפעמים הטוב ביותר לא תלוי בכסף ובמשכורת ובאיפה אני גרה או מתי אקים משפחה או בחתונה או בכל מה שהוא ואמא וכל שאר המשפחה וגם העולם שלי מאחל לי.
אחרי השיחה עם אבא אמא חיבקה אותי ואז זה בכלל היה מוזר.
אני יודעת שאנשים פה לא יבינו אבל אני מבינה...
אני מתחילה טיפול וזה כל כך הזוי לכתוב את זה אבל כניראה שהגיע הזמן.
כולם כבר התארגנו לי על היומולדת ואני שונאת את זה, דפי אומרת לי מזל טוב כל יום כבר מתחילת השבוע והם קנו לי מתנות ואיימו עליי שאני חייבת לאהוב וזה בדיוק אחת הסיבות לזה שאני שונאת, לא מבינה מה הטעם בכל זה בכלל.
[מסקנה חדשה מעניין ה-לא-חוגגת-ימי-הולדת: אם אני מעבירה את רוב ימות השנה ברצון למות, למה שחגוג את זה שאני חיה עוד שנה?!...].
אני רק מחכה שזה יעבור... תכלס, אני רק מחכה להופעה של עברי, אבל כל כך לא רוצה שהיא תעבור. כל כך לא רוצה.
שבוע טוב ושבת שלום.
לילה טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
