נמאס לי מההרגשה הזאת, אני לא יודעת מה זה, חושדת שאלו התקפי חרדה

וזה נמאס עליי.

דיי!! דיי!!!!!

אני רוצה להצליח לנשום שבוע בלי להרגיש כבדות כלשהי

בלי התקף-לא-התקף של אסטמה

אני רוצה לנשום בלי לרצות סיגריה

ולהרגיש בסדר שוב,

לא רק פיזית, נפשית.

פשוט בסדר, לא יותר-לא פחות,

נמאס לי להיות ככה כבר, די!

בא לי לצרוח,

על כולם, על הכל

ולא משנה מה אני לא מרוצה

לא חו"ל לא הופעות לא חברים לא לבד

אני נשברת שוב ואני לא יכולה ככה כבר

די!

המים החמים זורמים לי על הפנים ואני מנסה להרגע

אני לא זוכרת את הפעם האחרונה בה הייתי באמת רגועה, שלווה.

מסדירה את הנשימה בין זרם אחד של מים לאחר

וכל פעם סוחפת את הראש מתחת למים כדי להחנק

אבל לא באמת.

בכל שבוע הגימלים המהולל ישבתי בבית חולה,

לאלא, אל תטעו, לא חולה בגלל התאונה, חולה-מתעוררת-עם-כאב-במקום-אחר-כל-יום

תוצאות סופיות: צננת נוראית, דלקת עיניים, כאבי ראש מתמשכים וקרוב לוודאי גם דלקת אזניים

אה, והצטרדתי... כייף, אה?

אבל אני לא מתלוננת (או לפחות אשתדל לא לעשות את זה בהמשך הפוסט...)

אתמול ראיתי עם מריה (מסורת זו מסורת) את הארי פוטר ומסדר עוף החול,

נראה לי שזה הסרט האהוב עליי מבין הסדרה, קרוב לוודאי כי אני שונאת את הספר החמישי

וכי לא קראתי או ראיתי משהו מהסדרה כבר באמת המון זמן...

אבל הוא באמת טוב יחסית, אפילו כמעט ולא התעצבנתי על הארי.

כשחזרנו גיליתי שטל הבריזה לתמי והחלטתי שצריך להוציא אותה

(מהיכרותי עם תמי, שישי בבית לבד מבחינתה זה לא יכול להיות כייף...)

החזרתי את מריה לביתה (ובדרך סיפרתי לה על התאונה וגיליתי שהיא עברה דירה)

ונסעתי לתמי...

ישבנו בבית קפה ודיברנו עד הסגירה ואחר כך גם נשארנו ברכב ודיברנו עד לפנות בוקר

זה קורה כל הזמן בתקופה האחרונה, אני משארת שזה בגלל כל ההתקדמויות האחרונות איתי

לא יודעת אם זה טוב או רע, עם הפחד הזה שלי מלהפגע וכמה שהבטחתי לעצמי

לא לתת לה את האפשרות לפגוע בי...

ואני בכלל לא אוהבת שחברים שלי נהיים פסיכולוגים במשרה מלאה...

לא יודעת, כואב לי לחשוב על זה אז די.

שלומי חזר מחו"ל... קשה לי איתו כל כך,

כניראה שקשה לי עם הכל בזמן האחרון, עם שלומי, עם בולי, עם בל, עם מריה, ההורים ...

ואני לא רואה את התקופה הזו כתקופה רעה... אני כבר לא יודעת...

לפחות השלמתי עם בל ועם בולי נראה לי שהסתדר קצת,

אני פשוט צריכה לשים לב יותר.

אפילו שתמי אישרה לא, אני לא יכולה... זה מן מעגל ללא פתרון

אני מנסה לחשוב על עצמי >> לא חושבת על אחרים >> פוגעת >> שונאת את עצמי >> חושבת על עצמי .....

איפה האיזון איפה?

בסדר... להסדיר את הנשימה ולצלול חזרה.

שבוע טוב,

*די*

אין דרך אחרת לתאר את השבוע האחרון...

עד יום חמישי בערב, החיים שלי היו החיים שלי. כל הרעש והבלגן...

בתחילת השבוע ריב עם בל, לא מדברות. כל הענף על הרגליים, מנסה להשלים ביננו ואנחנו בשטות שלנו.

לפחות אנשים הבינו אותי, הצדיקו אותי ומרגע זה, עזבו אותי. כשימאס לי אני אדבר איתה, לא שניה לפני.

ניסינו "לפתור" את זה אבל היא לא מבינה ונשארת במסגרת שבראש שלה אז אין לי מה לנסות אפילו.

ביום רביעי היה המפגש הפורה ביותר, אפילו הסקתי מסקנות לראשונה. וזה חשוב. והרגשתי הקלה כזאת... מן הרגשה שפתאום אני יכולה להבין קצת למה לחזור לשם... כמובן, שאם קרה משהו טוב מרפי צריך להפריע...

בדרך חזרה למשרד קיבלתי חדשות רעות. הגעתי למשרד עדיין המומה, מפחדת... ניסיתי להרגע אבל לא ממש הצלחתי ונתקלתי בנמרוד, ששאל מה קרה, הלכתי להרגע בשירותים אבל עדיין כשסיפרתי פרצתי בבכי.

הוא הרגיע קצת והשוק עבר. בערב כבר נרגעתי קצת יותר, כשאבא ואמא חזרו.

ביום חמישי היה לי מטבח, על סף התמוטטות עצבים ובריחה מטורפת אבל החזקתי מעמד.

חוזרת הביתה ורבה גם עם בולי. 

בערב נכנסתי לאיזה תסריט של סרט מסריח שאני-לא-יודעת-מי כתב אבל לא מתאים לי בכלל...

בדרך לחגוג את יום ההולדת של מקסים אחד, בסביבות השעה 21:00, בעוד אני מחפשת את המקום אליו הם הלכו ומסתובבת ברחבי הטיילת בת"א, עברתי ברמזור ירוק במעבר חצייה ורכב החליט שהוא ממשיך לנסוע כי הרי אז-מה-אם-יש-מישהי-חוצה-ולי-יש-אדום-היא-לא-חשובה-וגם-לא-הרמזור... אחרי ההשתתחות על הכביש התרוממתי ועברתי למדרכה (לפני שזה יהפוך לתחביב לנהגים חסרי חוש ראייה...) הרגשתי דיי בסדר (יחסית למישהי שפגשה רכב מקרוב מכדי שהיא אי פעם חשבה), אני בסדר. כלומר, כמובן, שהגב המאוד כואב במילא שלי, כואב יותר ובמקומות שונים וכמובן שיש לי פנס ברגל וכאבי ראש זוועתיים אבל אין שבר או משהו...

הנהג, אגב, הוא נהג של אחד האנשים החשובים במדינה ואדם שנמצא בין מחליטי ההחלטות במדינה היה ברכב, איזה כייף! (אהמציניותאהמ) כסססס בכל אופן, אחרי שכנועים (אנשים אותי ולא להפך) והסברים ושיחות טלפון הסיעו אותי למיון, פאן! :( צילומי גב וכאלו... בעקרון הכל בסדר, אני פשוט "מרגישה" את הגב יותר מהרגיל עכשיו... כבר כמה ימים שיש לי כאבי ראש מטורפים, ואפילו קיבלתי זריקה (עכשיו ביחד...) פאן!... ואגב, הגימלים לא באמת שווים את זה. במיוחד אם מתחשבים בעובדה שהזמן הכי נחמד היום היה הזמן בו דיברתי עם המפקד שלי ועם הקצינה שלי (רמקול) כשהם היו במשרד. ושכווווולללםםם (כולל בל, אבל לה לא עניתי, לא שניה לפני!) מהמשרד התקשרו ושאלו לשלומי... 3> 3> אני אוהבת אותם כל כך.

וזהו. ביום שישי שלומי חוזר סוףסוף, ואני מקווה לשפוך הכל הכל. ואני מתגעגעת.

לה לה לה

לילה טוב. ואל תחליטו להתקע במכוניות בדרך, זה לא בריא.

*די*