אין לי יותר מדיי כח לכתוב, גם לא חשק, רק הרגשה כזו שצריך... וזה כל כך לא אני כבר "לכתוב כי צריך".

מטרת-על חדשה נפלה בחייקי, עם שבועיים זמן לחשוב על אם זהו רצוני

ובנתיים כל מה שאני עושה זה להתחמק. מהכל, מכולם, מעצמי בעיקר.

בחו"ל יהיה כל כך הרבה יותר קל להתחמק מהכל וזו הנחמה שלי בשעות השקטות של הלילה.

-

חזרתי לחיות על מוזיקה, זה מרגיע... עושה לי טוב וגורם לי לעבוד במרץ ויותר התלהבות. אני אוהבת את זה.

בכלל שיפרתי את איכות החיים שלי; אני מתעמלת, אוכלת בריא יותר, עובדת ומשתדלת ללמוד...

עכשיו רק צריך לדאוג לבפנים-בפנים. וגם מזה אני מתחמקת.

(אבל יהיה בסדר. אפילו ככה, זה בסדר)

-

יערך מתישהו, בתקווה.

שבוע מילואים עבר. ואולי אלו המילואים האחרונים שאעשה, מצחיק אבל זה מעציב אותי... נראה שהשבוע הבנתי סופית שאני פשוט אוהבת את העבודה הזו ולא יעזור כלום. אין דבר אחרת להסביר את זה שהייתי שם לבד ונהניתי, שנמנעתי מלהתעצל ורציתי לעבוד, שסבתא ראתה אותי אתמול ואמרה שחזרתי יפה יותר (>_<").

(ובין השאר גם פגשתי אותו והיינו כמעט לבד והיה כייף ופגשתי את מגה בהריון שזה בכלל ^_^" ...)

-

אני והוא מסתדרים פתאום. לא יודעת אם זה זמני או לא אבל כייף לי איתו וטוב לי ככה. גם אם אני מתחרפנת כשהוא נוגע בי (והוא נוגע... כסס) וחושבת עליו כל לילה לפני השינה (היי! זה שיפור מהמחשבות על פרקי ידיים אדומים אז אני אפילו לא מנסה למנוע את זה) כייף לי איתו וטוב לי עם זה עכשיו ואם זה ישתנה אז זה ישתנה ואם לא אז לא.

-

 אתמול היה כמעט-פיצוץ עם תמי. כל עניין הנסיעה הזו והעובדה שאין זמן-אין זמן ואין כרטיסים ויש לנו (לה) דרישות מפה ועד טימבקטו ואני צריכה ללכת ולהגיעד הכל ולחטוף צעקות לא ממש הועילה, או ממש לא הועילה. אבל נראה שתמי נכנסה לmode זהירות-לא-לריב ואני הסברתי את שלי והסתדרנו בסופו של דבר... מחר משלמים על הכרטיסים ואני עדיין לא מבינה שהטיול הזה יוצא לדרך >_> ממש ממש ממש לא מאמינה. אבל נראה שגם לא אאמין עד שאשב במטוס המתפרד ואשנן בלב שמע ישראל.

-

עוד מעט יוצאת לשעור ולא התכוננתי ולא סיימתי שעורי בית ואני כל כך לא רוצה את השעור הזה כי אני יודעת שמה שעשיתי גרוע ולא השלמתי את השעורי בית של לפני שבועיים ואני לא מצליחה לצאת מלהציב לעצמי דוקטורט ומחסומים בדרך שמונעים ממני לעשות משהו טוב באמת. היום דיברתי עם מישהי שניסתה לשכנע אותי שיש מטרה, בסוף כל דרך יש מטרה שהיא המביאה אותי להתחיל ולהתמיד בדרך. אני חייבת להפסיק לחשוב "קשה לי" ולהתחיל לקחת דברים קצת יותר בקלות. אני עושה את זה בקשרים אישיים אבל על עצמי אני עדיין לא מיישמת והגיע הזמן...

יהיה פנאן :)

יום טוב!

אם תלך, הפעם, לא אשחיר את ריאותי בלי תום, אחיה ואמשיך גם אם יכאב מאוד. אתעלם מהעיקצוצים הללו שבפרקי הידיים ואזכיר לעצמי שככה זה החיים ואנשים באים והולכים והכל לטובה...

ובאמת זה טוב שהיית פה, קרוב, ואם ככה יצא והלכת אז גם זה לטובה. ואם תקפוץ לביקור והכל יעלה שוב, לא אכנע לכאב. נמאס לי להכנע לכאב, גם ככה הכל קשה. לפחות איתך, אני רוצה שיהיה קל יותר והרצון הזה יתממש. והעיקר זה שאתה אומר, נעים להכיר, מאוד נעים, מאוד.

-

השבוע היתה הצגת עבודות אמצע במכינה. קיבלתי הרבה מחמאות ומעט הערות להמשך...

בדרך חזרה לא יכולתי לעצור את הדמעות. לא, הפעם, גם אני לא מבינה את עצמי. אני רק יודעת שאני חוששת שהמורה לא קלט אותי עדיין ושאולי-אולי-אולי המקצוע הזה הוא בכלל לא בשבילי ולזרוק ככה 5-6 שנים לפח, זה לא עניין של מה בכך. (אבל הכל לטובה, כן?)

-

שלשום ואתמול יצאתי עם רורו והיה כל כך נחמד.

ביום רביעי נסענו לאיבוד בדרך לפאב בו נפגשנו עם עוד אנשים מהמשרד והיה כל כך נחמד ומצחיק ככה לסוע לאיבוד ברחבי העיר החיפוש אחר פאב קטן, אפור ומעפן...

כרגיל, דידי דיי השתכרה והיה מצחיק עם כל השאר אבל כעסתי על מישהו שם וידעתי שרורו בצד ולא כל כך נהנה אז זה הציק.

אתמול בלילה, כשכולם כבר הלכו לישון או יצאו עם אנשים אחרים הוא החליט שהוא יבוא איתי למוזיאון :) היה פאן וצחקנו על זה שבלילה הלבן אנחנו הולכים למקומות של הזקנים... אבל תכלס, לשנינו לא היה חשק למסיבות-הופעות-פאבים-בלגנים...

בלילה, אחרי שחזרנו, היתה לנו שיחה טובה. סוף סוף הוא התחיל להבין קצת יותר ממני וזה משמח אותי.

-

עוד מאירועי אתמול: תמי לקחה אותי לטיול-הפתעה, כמיטב המסורת, שעות נסיעה עד לנחל כלשהו בצפון, המון שמש ונופים מרהיבים שיש רק בארץ, שיחות וסתם רביצה, ארוחת בוקר וצהרים ונסיעה חזרה. החלטנו יחד עם טל שנתחיל לעשות דברים שכאלו מדי פעם, עכשיו כשכבר אין מסגרות נראה שהגיע הזמן לצאת לטיולים שכאלו בעצמנו.

~

עדכון: הוא התקשר ודיברנו קצת, אני לא יודעת מה אני חושבת על זה ולא יודעת מה אני מרגישה. אין לי כח להמשיך להתעמק בנושא אז פשוט אפסיק. מה שיהיה יהיה.

"כי התרגלתי לעצמי, לא זוכר אחרת,

כי התרגלתי כבר לחשוב, שאין אף אחד קרוב"

(אביב גפן ואלכס)