אתחיל עם ציטוטים, לפני שאשכח, ואז אעדכן (סוף סוף!)

"אם מישהו רוצה לדעת איך לעשות תיק עבודות שיסתכל על החלק של די"

-"רוב הקורס היה להרגיש מאותגרת ואז להכנס לתסכול"

-"מצויין, אז אולי באמת תהיי אדריכלית"

"אני לא מצליחה להסגר על עצמי שזה מה שאני צריכה ללמוד"

-"את הולכת ללמוד אדריכלות ואת תהיי אדריכלית ותהיי מתוסכלת הרבה כל הזמן ויהיה קשה, כמו שאת אוהבת והכל יהיה טוב. אני החלטתי בשבילך."

"את חייבת לבוא לבקר, בניתי את הבית בשתי הידיים"

"ביי, מתוקה"

-

ועכשיו, הסבר...

היום היתה הביקורת עבודות במכינה, בשבועיים האחרונים הרסתי את עצמי, שברתי את כל הלו"ז ועזבתי את העבודה, הכל כדי לשפץ, לשפר ולעשות מחדש כמה שיותר עבודות כמה שיותר טוב...

היום, שעתיים וחצי לפני תחילת השעור (שגם ככה לא ממש, או ממש לא, מתחיל בזמן) יצאתי מהבית לכיוון המכינה... כשעתיים ישבתי שם ותליתי והורדתי עבודות, כאחוזת טירוף (ועם הפרפקציוניזם המוגזם שלי, זה אפילו הגיוני)... שעות ישבתי ופחדתי וחיכיתי לשמוע את הביקורת, והכל, כל דקה, היתה שווה.

למה? תסתכלו על התגובות מלמעלה! זה מה שהמנחה (היותר מפחיד, זה שהרבה פחות הרגשתי שהתחברתי אליו) אמר ! ! !

בקיצור, תקופה ארוכה של תסכול ומחסור עצום בבטחון עצמי תמה (או שמה רק החלה?!... יש מצב, תלוי איך מסתכלים על זה).

אני מרגישה כאילו סלע בגודל העולם נפל לי מהלב, ואחרי הרבה הרבה הרבה זמן יצאתי מהמכינה בלי לבכות בדרך.

ולשם שינוי אני אפילו מרגישה שעשיתי! :) (ככה שאני לא חושבת שהוא טועה, רק שאני צריכה לעבוד עוד, אבל בכייף, בלי כח ועצבים).

מה חוץ מזה?

דיברתי עם לאון. סוף סוף, אחרי ששלחתי לו הודעה עצבנית הוא התקשר... אנחנו דיי בסדר (אני כועסת עדיין והוא יודע את זה אבל היום אחרי המכינה יצאנו ושתינו ועישנו נרגילה ודיברנו כרגיל... אני פשוט עוקצת מדיי פעם כי זה היה משהו שאני לא יכולה לסלוח עליו כל כך מהר...)

עוד חוץ מזה?

מחר הולכים לסדר את הויזה,

מחרתיים נוסעים לאילת (!FUN),

יום אחרי כן דידי משתחררת,

שבוע הבא אולי מילואים

המממ... ועוד מעט סין-תאילנד לפנייים ! ^_^

אני צריכה לישון >_<

סוף סוף לישון בלי לחלום על שעורי בית/מכינה/לאון...

אני מפחדת להגיד אבל אני מרגישה תקופה טובה כזאת בפתח...

למען האמת היא כבר החלה ודיי פיספסתי את ההתחלה אז הגיע הזמן לפתוח את העיניים.

והפעם אני רוצה לשמור את זה, כי זה הכל בידיים שלי :)

(ואתמול, כשדיברתי עם טל והיא אמרה שמגיע לי טוב יותר ממנו, אפילו קצת האמנתי במקום כלשהו)

בכלל מלהזכר בשנה שעברה, איך שהייתי הולכת לאייל וכמה בכיתי וכמה כאב לי,

להזכר בההוא שהתאבד ומה חשבתי באותה תקופה... אני במקומות כל כך שונים עכשיו.

טוב, די לחפירות. לילה טוב.

3> (היום אני אוהבת את העולם)

אוטוטו אני מסיימת את החלק הראשון במכינה, יש לי עוד איזה 7 עבודות לעשות עד שלישי בצהריים (בהצלחה לי עם זה). ככל הנראה בסופו של דבר יהיו לי עוד איזה 4-5 עבודות אחרי שיפוצים/עשייה מחודשת. בנתיים החיים דיי נדחים לשם... לא הכל אמנם, אבל בכל זאת... מנסה לא להלחץ ולא לחשוב יותר מדיי על מה הלאה, אמשיך עם מה שהחלטתי ואנסה.

-

אתמול היתה מסיבת יומולדת לברטי, אצלה בדירה עם עוד יותר מדיי אנשים לא מוכרים... אבל היו שם גם קצת שאני מכירה והיה אלכוהול... בקבוק יין ואני הייתי מסודרת :) אפילו רקדתי סלסה (עקומה אמנם, אבל הכל באשמת האלכוהול והעקבים). היה משעשע ונחמט.

-

 אני עייפה >_<

זה היה אמור להיות ארוך יותר אבל החלטתי שאני לא מכניסה לפה דברים רעים היום.

רק שיהיה לילה טוב... ושבוע יעיל.

בכיתי (אני בוכה) כמו שלא בכיתי כבר הרבה זמן...

צריכה לדבר עם מישהו ששונא אותי, או ממש ממש לא מעריך אותי כדי לא להרגיש לבד.

דיברתי היום עם המורה שלי... ניסיתי לקבל כיוון עם כל הבלבלות של הזמן האחרון,

וכל מה שקרה זה הבכי הזה.

אדם שאני מעריכה מאוד, שעשה יותר משאני חולמת לעשות בתחום, ישב מולי כולו מעריך אותי,

כולו מחמאות... אמר, תכלס, את כל מה שאני אמורה לרצות לשמוע...

ושוב, אני חוזרת הביתה ומתאמצת להגיע הביתה ולא לבכות בחוץ.

אני פשוט מפגרת. מטומטמת שלא מבינה... אני לא יודעת כבר...

לא יודעת למה להפיל על עצמי מקצוע שיתן לי חיים כל כך קשים אם אני לא בטוחה,

לא רואה מה שכולם רואים (או רואה משהו שאחרים לא) שגורם להם להאמין בי כל כך.

המורה שלי ישב מולי והיה כל כך כן איתי שזה עשה לו את ההרגשה הזו בגרון,

שהוא נתקע מהתרגשות... ואני עדיין לא מבינה.