השעמום חזר... אין לי כח לעדכן ואין כל כך הרבה מה. אז הנה כפתור חדש ואייקון חדש.

והנה כפתור בנותר בעקבות זה

http://img33.exs.cx/my.php?loc=img33&image=1914.gif

איך הם? o.O

וכמובן אני מנצלת את הפוסט לקחת לתשומת לבכם את 2 הרשימות החדשות (שהן כבר לא כלכך חדשות) בבלוג... לינקוקים ומשפטים...  enjoy ^_^

חג שמח!

*די*

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=41374&blogcode=891310

עשה לי כואב, לא יודעת אם זה אפשרי בכלל שזה לא יעשה.

הזכיר לי את דוד שלי, את הבנות.

הזכיר לי את כל הפעמים שחשבתי לעשות את זה לעצמי, שחשבתי לעזוב, ולמה ידעתי, ואני יודעת שאסור.

אני לא רוצה שאחותי תהיה במקום הילדה הזאת, לא רוצה שהורי יעמדו במקום הוריה.

אם יש משהו שאני רוצה שעולם זה שההורים שלי לא יצטרכו לקבור אותי. לעולם לא.

הסבל שהם עוברים כל יום בגללי הוא די והותר. הם לא צריכים יותר מזה.

כואב לי שאנשים מסוגלים לעשות את זה. יותר כואב לחשוב כמה הם הרגישו לבד לפני כן.

סליחה על הדכאון שאופף אותי ואת הבלוג בזמן האחרון... בכל אופן...

חג שמח! *די*

שיר שאחי שומע בזמן האחרון ונכנס לי לראש... אני מניחה שזה נכון, וכל עוד זה נכון,

אני נשארת אני, אני הפוסטמה תמיד תשאר פוסטמה, אני הדכאונית תמיד תשאר דכאונית.

נשארתי דכאונית כמו שהייתי ולעולם אהיה,
זהו טבעי, אי אפשר לשנות אותו.
כתבתי את זה פעם על עצמי... חשבתי שזה עבר כבר, שזה בר שינוי מבחינה כלשהי, נראה שטעיתי.

חוזרת לענות כלום כששואלים אותי מה קרה, אולי זה מה שכן השתנה בי... קשה לי לדבר, קשה לי להוכיח לאנשים שסביבי כמה אני פוסטמה שוב שוב, למרות שאני עושה את זה מעולה גם בלי לשפוך הכל נראה שככה דברים נראים אחרת.

אפילו שלומי לא מצליח לדבר איתי כבר...

להצחיק ולהעלות חיוך על פני השטח הוא יכול, כמו תמיד, אבל מעבר.. כלום. וזה שלומי...

איך זה שיש סביבך כלכך הרבה אנשים ואתה עדיין מרגיש לבד כלכך, שחסר משהו שם.

לא רוצה רחמים. יכול להיות שבגלל זה אני גם לא פוצה פה ליד אנשים...

אפילו תהיתי כמה פעמים אם להוציא את הדברים האלו מול המחשב, אם לעלות אותם לפה.

אין לי כח לחזור 3 שנים אחורה, ולהפוך את השנה הזאת ליותר גרועה מההיא. הרבה יותר גרועה.

אני כל כך פוסטמה שזה לא יאמן. וזה שאנשים ירביצו לי או יגידו לי לא לדבר ככה על עצמי לא יועיל אז אל תנסו

אני מבינה את עצמי.