שיר, תמונה ואוראלי.

זו תובנה עצובה.

להבין,

שאין דבר.

רק אתה, ומה שאין לך.

מסכות רבות חבקו את פניי.

תפאורות סבוכות גיבו את שגעונותיי.

פסקול אחד הוחלף במשנהו להמחיש את רגשותיי.

כותרות שנונות פיצו על פחדיי.

דמעות מלוחות הציפו את שקריי.

ורגעי שפל סחטו מקרביי את כל תובנותיי.

מגיע השלב, בו אתה מביט לעצמך עמוק בעיניים.

משיל את הבולשיט, מקלף את כל קליפות הבצל, מזיל דמעה או שניים, ומעניק גזר דין.

עומד עירום מול עיניים חודרניות וביקורתיות, וטורף את סתירות המציאות כמו היו הארוחה האחרונה והראשונה של חייך.

ואז, עומד שם אדם.

לא משורר.

לא יפה תואר.

לא מצחיקן.

אדם. ש,

לא רוצה לחפש את עצמו עם מבט עמוק ומלנכונלי בעיניים.

לא רוצה לשמור על פאסון גברי ומלא ביטחון של גיבור המאה.

לא רוצה להיות אמן רגיש ומורכב שמרחיק בכאב כל יד מושטת.

לא רוצה להיות זה שאף פעם לא השתלב, ופיצה את עצמו עם פנטזיות.

לא רוצה להיות זה שתמיד השתלב, ואף פעם לא נגע עמוק.

לא רוצה לארוג זהות בקפידה רק כדי להסביר מי הוא.

בלי עצבות, בלי מלנכוליות, בלי זיוני מוח,

רק.

אני לא יודע.

באמת לא.

גמר חתימה טובה.

זיון שכל רומנטי.