שיר, תמונה ואוראלי.
|
| 6/2010
לאן ציפוריי יעופו?
הרבה זמן לא כתבתי.
בכלל, מעיק עליי לעיתים מעגל היצירה הזה שממונע ע"י רגשות של עצבות וריקנות.
אני חושש שלעולם לא אוכל להיות מלא, שכן יצר הכתיבה הפנימי דורש לב ריק, וכל שנותר זה לרוקנו כל פעם מחדש.
פעם האמנתי שזו פונקציה של נעורים.
נער כבול שפונה לכתיבה כדי לקבל משמעות.
אני כבר לא נער.
והנה, עודני ריק, מחפש משמעות, ופונה לכתיבה.
אני חושש שהכתיבה פגעה בי במובן מסוים.
כל כך הרבה דמיונות ומחשבות קיבלו תעופה והרחיקו למחוזות בלתי רגילים, רק כדי לחזור לשיממון האפור של חיי היום יום.
ברכתו וקללתו של אדם כותב היא היכולת לתסרט מציאות שונה ולחוש אותה על כל גווניה.
אדם כזה, תמיד יחיה תחת צילו המכביד של 'מה היה יכול להיות.'
החיים לעולם לא יעמדו בקנה מידה עם ציפוריי ליבי שהרחיקו לכת לממלכות לא אנושיות.
אני רוצה להאמין שכל שנותר לי זה להקביל עד כמה שניתן בין פנטזיות למציאות, ומשם לגשר על הפערים.
אך האם זה מספיק?
או שמא, אותיות שחוקות לנצח יהיו מדרגותיי לגן העדן?
תנחתו, ציפורים
| |
|  כינוי:
מין: זכר MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
