שיר, תמונה ואוראלי.
|
| 8/2007
נסיעת ראווה
פעם חשבתי שיש בזה רומנטיקה.
חייל העולה לאוטובוס עם סיכה נוצצות על חזהו הרחב מיד עורר בי קנאה. כמה גאווה, חשבתי לעצמי, בוודאי מרגיש. עם הנשק הגדול, הכומתה הצבעונית ומשקפי השמש.
אף פעם לא הבחנתי בעובדה שאין לאותם חיילים פנים.
כל הנראים לעין היו המדים, הסיכות, הנשק - אך ללא כל פנים.
היום, כשגם אני הפכתי למדים חסרי פנים, הבנתי הכל.
כאשר נכנסים לאותם מדים מלאי גאווה, או כך חשבתי, זה כל אשר מייצג אותך. ים של נושאי מדים שאיבדו את פניהם עוד בבסיס הקליטה והמיון.
ועכשיו, במסדרי היציאה מן הבסיס, אני מבין כמה עצובה כל הסיטואציה, כאשר מפקד הפלוגה משקיע את כל מילותיו הקולניות בתיאור מדוקדק הנוגע בעיקר להתנהגות שלנו ולמראה שלנו ברכבת. כמה חשוב להם הרושם שאנו החיילים עושים על אזרחים, אשר לכאורה נושאים את עיניהם אלינו.
שם נפל לי האסימון.
אני הצטרפתי למרדף אחרי אשליה ותו לא.
חבורה של נושאי מדים הנעלמים מן העולם האזרחי למשך שבועיים בכל פעם, וכל זאת, רק בשביל נסיעת ראווה אחת ברכבת. משאירים את חייהם מאחור, רק בשביל לחזור, בתקווה שחזרתם תהיה מלווה בשירי הלל והתעלפויות של נערות יפות. מהטירון הרגיל ביותר, ועד הקצינים, כולם רודפים אחרי אשליה הנעלמה עם השנים, כאשר נבלעים עם כל שאר נושאי המדים ברכבת. וכל אחד מן החיילים האלה, צובע את פניו בשחור, קורע כל שריר בגופו ויורה אלפי כדורים בשביל אותה אשליה, אותה נסיעת ראווה מלאת גאווה וסיפוק. ואיך אינם מוכנים להודות בשגיאתם, גם כאשר מגלים שברכבת יש עוד מאות כמוהם, ואיש אינו זורק לעברם מבט, שלא לדבר על העובדה שאין להם בכלל מקום להיכנס וכולם דוחפים אותם מכל כיוון. וכשנתקע להם הנשק במעקה, משקפי השמש מתנפצים על הקרקע עם עצירתה הפתאומית של הרכבת, או כאשר ילד קטן דוחף אותם על מנת להספיק להגיע למושב שזה עתה התפנה, האשליה עדיין אינה מתנפצת בראשם.
כנראה, שבינתיים הם עדיין מחפשים את הרומנטיקה שגם לי הבטיחה אמא כשהייתי קטן.
הם עדיין מחפשים את המבט מלא הקנאה של אותו הילד המשתוקק להיות כמוהם, אך כנראה שאני הייתי הילד האחרון.
| |
|  כינוי:
מין: זכר MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
