שיר, תמונה ואוראלי.
|
| 8/2007
צעקות
מצחיק איך הדברים בחיים משתנים.
במיוחד ברגעים כאלה, בהם הכל מתהפך בשניה.
זאת אומרת, תחשבו על זה. אריק, מכל האנשים. ואני.
אני עוד זוכר איך בטירונות לא יכלתי לסבול אותו. את אריק, חביב המפקד. אתם מבינים,
אריק היה המנהיג. וזה לא שהוא קיבל הסמכה לכך, או שהיה שונה מכל אחד מאיתנו.
הוא פשוט... צעק. הוא היה מדבר עם המפקד הרבה, תמיד עלינו, אין לי ספק. כמובן שעם כל הצעקות שלו
ונביחת הפקודות הבלתי פוסקת, הוא היה הראשון לצאת לכל קורסי הפיקוד האפשריים.
שלא תבינו לא נכון, אני גם שאפתי לפיקוד - אני עדיין שואף לכך. בטירונות, לא סבלתי את אריק, עם הצעקות שלו.
אני רציתי להיות זה שנותן פקודות ולהוביל, אך מעולם לא יכלתי לצעוק. משהו בעניין הזה, שכלל לנבוח לעבר אנשים
פקודות חסרות משמעות על מנת להרוויח את תשומת ליבו של המפקד מעולם לא קרצה לי.
כך היינו אני ואריק - שני אנשים שרוצים לפקד. אחד צועק, והשני לוחש. ואני, לא סבלתי את אריק,
כי כל המפקדים אהבו אותו ואת הצעקות שלו.
עכשיו, אין איש שישמע את הצעקות שלו, כי בפעם האחרונה ששחרר צעקה - הייתה זו האחרונה.
אני לא מאשים אותו או משהו, כנראה שהוא פשוט התרגל. כל אחד זכאי לטעות אחת, גם אם היא מכריעה,
כמו מכת האש שהציטה את החשיכה בעקבות הצעקה הבודדה ההיא.
מצחיק איך הדברים מתהפכים. עכשיו אריק לוחש לי שכואב לו, ואני צועק לחובש. אני צועק כמו שרק אריק ידע לצעוק, ואני מעולם לא יכלתי.
| |
|  כינוי:
מין: זכר MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
