שיר, תמונה ואוראלי.
|
| 9/2007
אדון-כל-אחד-אך-אף-אחד
יש בו משהו.
הבחור הזה, שכולנו רוצים להיות כמוהו.
החן, הקסם, החלקלקות והפנים היפות.
אדון כל-אחד-אך-אף-אחד.
יש לו נטיה להופיע בדר"כ ברגע שהמוזיקה מתחילה. אווירת הג'אז מחלחלת לאוויר, ריי צ'ארלס מתחיל להכות בפסנתר, וצמד חצוצרות אנרגטיות מזמינות לרחבת הריקודים.
הרחבה בינתיים עוד ריקה, השולחנות מלאים בזוגות יפים לבושים בשמלות לבנות וחליפות יוקרתיות ממיטב חנויות הבגדים.
מעל תספורות הנשים הביזאריות תלויה מנורה ענקית ובוהקת אשר מאירה עם חופן מנורותיה ובוהק יהלומיה את האולם. יש באוויר מעין מתח מיני שיוצרת המוזיקה והמחשופים העמוקים המפוזרים בכל האולם.
ואז הוא פורץ פנימה, כמו שרק הוא יודע.
הדלתות נפתחות כמעט בלי שיגע בהן, והנשים מחסירות פעימה. פנים יפות וקשוחות במקביל, מעליהן נח כובע לבן ואלגנטי עם נוצה. על גופו מעורר הקנאה ישובה חליפה לבנה עם עניבת בז' שלא יורדות מהסטנדרט של המקום, נהפוך הוא.
פרק הזמן בו לוקח לו להיות במרכז האולם, מרכז העניינים ומרכז האווירה כמעט אפסי. הזרקורים מיד מבחינים בו והמוזיקה מקבלת גוון רועש ודרמטי יותר מעצם נוכחותו - כל זאת, בלי שיאמר מילה. זה הביטחון? הכריזמה? היופי, החיוך?
אני יושב בשולחן הרחוק ביותר, המקום היחיד אליו האור לא מגיע, ובוהה בו, באדון. אני רוצה להיות הוא, אך שונא את מהותו במקביל, בידיעה שלעולם לא אשתווה אליו.
אני צופה בתנועות גופו, בנערות היפות שנמשכות אליו, בחיוך המנצנץ וההילה מלאת הביטחון שמקיפה אותו.
אני רואה כיצד כל מילה שלו הינה המילה המדויקת לאמר באותו מקום, באותה שניה ובאותה הצורה.
הוא משדר שלמות.
בכל רגע שעובר, הוא נהיה לי מוכר יותר, אדון כל-אחד-אך-אף-אחד.
עד שנופל לי האסימון, כאשר כל מילה שיוצאת מפיו, אני צופה מראש. כל תנועה של גופו, מוכרת לי. וגם כאשר גבו אליי, הבעת פניו ברורה לי מראש. אפילו את מחשבותיו אני קורא בקלות.
אני מבין, לבסוף, שאני והוא הם אותו האדם.
ההבדל בינינו הוא בכמות הדיו.
| |
|  כינוי:
מין: זכר MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
