שיר, תמונה ואוראלי.
|
| 2/2008
חצי מחיר
אתה אדם מיוחד במובן הכי שגרתי שיש.
'מחפש את עצמך' מאז שאתה זוכר את עצמך. זה ועוד מספר קלישאות שהופכות את החרדות שלך לקצת יותר בסדר.
בגיל מסוים זה אפילו משרת אותך.
כל הבחורות אוהבות את זה, את הבחור שעוד לא מצא את עצמו אבל כבר חיפש בכל העולם.
אפשר לומר שזה מפריד אותך מהשאר בעיני כולם, דבר מאוד נחמד ויפה עד גיל עשרים וחמש.
בגיל שלושים זה כבר לא משנה לאף אחד אם מצאת משהו. היחידים שעוד אכפת להם קצת הם ההורים שרק רוצים שהבן שלהם יביא להם בשבתות נכדים.
כן.
לקראת שלושים כל הקלישאה הזו כבר באמת הופכת לחלק ממך, חלק די עצוב אפילו.
אתה תמיד בוכה.
אמנם במקומות מרהיבים כל פעם מחדש, אך הדמעות לא משנות צבע גם בברזיל. אפילו זיונים כבר איבדו טעם.
בחורה כהה, בהירה, בלונדינית, אסיאתית. מה זה משנה, עשית את זה מספיק פעמים ובמספיק מקומות, כך שזה לא ירגש מחדש.
הרגעים הכי עצובים הם בלילות, כשנוחתת פתאום התודעה. בימים עוד אפשר לצעוק מספיק חזק בשביל להחריש אותה. לרוץ מפה, לשם. לטוס, לנסוע, לזיין, לרקוד.
אבל לא, בלילה שקט מדי בשביל לפספס אותה.
"באסה, אה?"
'לגמרי' אתה חושב לעצמך אך ממשיך להתעלם ממנה. היא מורחת לך את הבדידות בפרצוף.
היו ימים שיכלת להדחיק את זה עם איזה סרט שיקח אותך למקום אחר למשך תשעים דקות, אבל ראית כבר את כולם.
כנראה שזה כבר לא הפתיע אף אחד.
אפילו ההורים שלך די שמחו, בטח כי הבינו שזה הדבר הכי קרוב.
ככה פתאום,
בגיל ארבעים, יש לך ילד בן עשר שאימצת בבנגקוק. 'קנה חולצה, קבל ילד בחצי מחיר'. אתה אומנם בודד ומעורער, אבל מזהה מבצע שווה כשאתה רואה אחד.
כבר חמש שנים הוא אצלך, הרכש המוצלח.
את השם שלו אתה עוד לא כ"כ מצליח לבטא, אבל הוא שלך.
הילד שלך.
הדבר היחיד שעוד משנה לך משהו.
את עצמך מעולם לא מצאת,
אבל סיבה להפסיק לחפש יש לך.
עוד בחצי מחיר.
| |
|  כינוי:
מין: זכר MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
