| 2/2008
פסיכו
לקחתי סיפור שכתבתי פעם וניסיתי לשדרג אותו, אבל יצא לבסוף משהו אחר לגמרי.
כמעט ולא היה ניתן לראות את פני המטופל.
עשן הסיגריות לא חדל מלרקד סביבו כסמל מסחרי, מותיר מיתוס אחד לא מנופץ.
"השטן." הציג עצמו, הבל פיו קורע את חומת הערפל הבלתי חדירה שבמהרה אספה את עצמה מחדש.
"אדון לוציפר, אם את מעדיפה." הוסיף ותחב מיד את הסיגר אל מקומה הטבעי, בין שפתיו.
טיפוסים שונים ומשונים כבר הניחו את ישבניהם על הספה האדומה בביתה של גברת לורה צ'ייני.
היא ללא ספק ראתה את רוב מה שיכל התפקיד להציע בגילה המתקדם.
רוצחים, אנסים, פדופילים ורבים אחרים פינו מקום בלו"ז החטאים שלהם בשביל לשוחח עם לורה.
השטן, עם זאת, הוא אורח מפתיע לכל הדעות.
הפתעה נוספת הכתה בה כאשר הסביר את בואו.
"אינני נמצא פה על מנת לקבל טיפול פסיכיאטרי, לורה יקירה." טען בחיוך מלא שיניים ואינטונציה של שחקן הוליוודי.
"ובכן, מדוע אתה כאן, אדון... לוציפר?." היססה כיאה לאדם ההוגה את שמו של השטן בנוכחותו. לוציפר מצידו מצץ את קצה הסיגריה ללא כל חיפזון.
"הגיע זמנך."
גיחוך קל נפלט מהפסיכיאטרית.
"זמני?"
הוא הביט בה ישירות מבלי להניד עפעף - "זה משעשע אותך, יקירתי? האם יצרתי רושם כלשהו כי אני מתבדח?"
"לא, בודאי ש-" לוציפר הרים את ידו כמסמן לה לסגור פיה. "אני לא מתלוצץ בענייני מוות." חידד בקול עמוק.
"אעשה זאת בקלות" הרגיע אותה. "ישנם טיפוסים שמגיע להם לסבול. את יודעת, פסנתר שנופל על הראש, כדור ברקה. בחלקים אחרים בעולם יש יותר חומר לעבוד איתו. אפריקה למשל -" שיעול פתאומי תקף את לוציפר שנרגע במהרה והמשיך "- הרבה אריות יש שם. הרבה אריות."
לורה בלעה רוק. "אריות?"
"במקרה שלך, אין צורך. אפשר להשאיר סכין מוכתמת דם על השטיח. חתך קטן ביד ימין ואת מסודרת." את הנאום חתם בלגימה מכוס הקפה שנחה על השולחן, ספק בשבילו.
"אני..."
"מופתעת? אל תדאגי, זה קורה לכולם. תראי, אני בא לקראתך. אקח אותך ביד לעולם הבא ללא דרמות מיותרות."
"ומדוע לביים את מותי. מדוע התאבדות?"
"את מעדיפה מוות אמיתי? תביני, יש לך קרמה טובה. אין לאף אחד למעלה כוונה לפגוע בך, אבל כשהגיע הזמן ללכת, הגיע הזמן ללכת. במקצוע שלך, התאבדות היא דבר שבשגרה. אירוניה, קוראים לזה?"
"האמת, אדון לוציפר. אני מעט מופתעת מתפקידך באיררכיה ה... על אנושית."
השטן, אשר הופתע מההערה בעודו לוגם בשנית מהקפה, שפך מעט ממנו על השטיח.
"סלחי לי?"
"ובכן, הייתי סבורה כי אתה יושב על כיסא מפואר בממלכת הגיהינום בעוד משרתים נאמנים מתרוצצים בעולם ומביאים את הקורבנות ישירות אל רגלייך."
דממה עטפה את חלל החדר.
"יקירתי, דעי לך שאת התפקיד שלי לא יכול למלא איש מלבדי. אומנם יש היגידו כי אני עושה את העבודה השחורה, אך זה מאוד מספק."
"אתה יודע-" חייכה בחולמניות "- בעלי גניקולוג כבר עשרים שנה. כל בוקר הוא קם בחמש לפנות בוקר, לוקח את המכונית ונוסע לים. תאר לעצמך-" החלה לצחקק, מביטה לעבר התקרה "- גבר בגיל שישים מדלג על החול בספידו שלו כל בוקר ומשם נוסע להיות רופא. בבית החולים הוא לובש חליפה מכובדת ומחליט החלטות גדולות, אך זה קורה רק לאחר שמרשה לעצמו להיות ילד קטן בחוף הים."
השטן שהחל לאבד סבלנות החליט להתפרץ - "אני לא מבין, כיצד כל זה קשור?"
"גם התפקיד של בעלי מאוד מספק ומאתגר. אך ישנם ימים בהם אני תוהה האם הוא בכלל היה צריך להיות מציל."
השטן כיווץ את עיניו כמו מחפש נקודה זעירה בפניה של לורה.
"הכול בסדר?" שאלה בחיוך.
במקום להשיב, הוציא לוציפר את הסיגריה מבין שפתיו וכיבה אותה ישירות על כף ידו השניה. לורה הביטה ביד שלא העידה על כל סימן לכוויה.
"יממה. אני נותן לך יממה להכין את עצמך." פניו שידרו מבט נחוש.
"להכין את עצמי?"
"בדיוק. עשרים וארבע שעות אחרונות להיפרד מהמקום הזה. לבלות עם משפחתך, לאכול את השוקולד האהוב עלייך. אל דאגה, בעולם הבא עור פנים הוא לא קריטריון להתחשב בו."
לורה שתקה.
השטן השתהה עוד מספר שניות, על פניו ניכר כי יש לו דבר מה להוסיף. לבסוף הפנה את גבו והתקדם לעבר הדלת.
"שמרי על דיסקרטיות. שאיש לא ידע על הפגישה הזו ועל קיומי. עד אז."
יממה אחת בדיוק מתום הפגישה, לאחר שנסעה לורה עם בעלה לחוף ואכלה עד שבטנה גערה בה, ישבה במשרדה וחיכתה לשובו של השטן.
חוסר הוודעות עורר בה אי נוחות מטרידה, אשר בדיעבד התבזבזה לשווא. אדון לוציפר לא הופיע.
לא במועד בו הבטיח ואף לא יממות רבות לאחר מכן.
השבועות הראשונים היו קשים וחסרי שינה, שכן כל יום יכול היה להיות האחרון. עם הזמן התפוררו ההשלכות הרגשיות שהותיר בה המפגש, עד שתהתה לורה אם לא היה פרי דימיונה.
שנה שלמה לאחר אותו יום משונה, יצאה לטיול עם נכדתה בת השלוש. בין עצי הברוש בפארק המקומי ריקדה לה נגינה שהעלתה חיוך רחב על פניה של הנכדה שבאופן טבעי החלה לדרוש בקול את רצונה היחיד באותם רגעים - גלידה.
השניים פיזזו את דרכם אל עבר הקראוון הצבעוני והזמינו ללא עיקוב שני גביעים.
פנים מוכרות הציצו מבעד לפתח הקטן וקול מוכר הציע לה שני טעמים שונים.
היא הביטה מופתעת בשטן לבוש בכובע גלידה מטופש, פנים סמוקות וגביע בכל יד.
| |
|  כינוי:
מין: זכר MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
