שיר, תמונה ואוראלי.
|
| 2/2008
פרידות
הרגע הכי קשה הוא בזמן הפרידה.
"את יודעת שאני מוכרח ללכת."
ליטפתי את שיערה והתקדמתי לשאר גופה החבוי בין הסדינים.
היא השיבה לי בקול בכי מדומה, קצת כמו של חתול. אנחנו אומנם לא מכירים זמן רב, אך הבחנתי שהיא תמיד נהגה לעשות את זה כאשר משהו לא מצא חן בעיניה.
הקול הזה היה חמוד, בייחוד כשהיה מלווה בהצדמות לגופי. לרגע, באמת היה נראה קשה להיפרד ממנה.
"אין מה לעשות, מתוקה. זו עבודה, את רוצה שאני אהפוך את שנינו למיליונרים, לא?"
שוב היא עשתה את הקול הזה, רק הפעם במין הנהון וטון מאשר. נישקתי את מצחה, והיא השלימה את הריטואל בהצמדות תינוקית לגופי.
הבטתי בה דקות ממושכות, נפעם מהיופי הפשוט אך מובהק שלה. האישה היפה ביותר שהיה לי העונג לדפוק, סלחו לי על הצרפתית.
"אני חושבת שאני מתאהבת בך." אמרה בטון שקט ושיחקה בשיערי עם אצבעותיה.
יצאתי מהמיטה.
"את מקשה עליי." סיננתי בעודי מתלבש. שלפתי את המזוודה מתחת למיטה, פותח אותה על מנת לוודא שהכול שם.
"אתה כשר?" שאלה לפתע.
"אני כשר כשאלוהים מסתכל." הכנסתי את החגורה אל רצועות המכנס.
"ושאר הזמן?"
סגרתי את המזוודה.
"שאר הזמן, אני אוכל את מי ומה שצריך על מנת לשרוד."
לרגע התחרטתי על הטון בו השתמשתי. היא הביטה בי בעיני הזגוגית המבריקות שלה, כמו שני זיתים בוהקים.
"גם אני מאוהב בך." טיפסתי על המיטה, מתקרב לשפתיה.
"אני אחזור עם סכום כפול. מבטיח. את יודעת מה נעשה איתו?" שאלתי בהתגרות.
היא לחשה באוזני את השאלה המתבקשת.
"כל דבר מזוין שאת רוצה, מותק."
היא התחילה לספר לי מה היא רוצה.
בדר"כ זה מסתכם ב'אותך', או משהו רומנטי אחר, עם הזמן למדתי שעדיף למנוע מהן להגיע לסוף.
כשהפסיקה לפרפר הנחתי בצד את הכרית וכיסיתי את פניה בשמיכה.
יצאתי ללא עיכוב מהחדר, המזוודה בידי; מעולם לא אהבתי את רגע הפרידה.
| |
|  כינוי:
מין: זכר MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
