שיר, תמונה ואוראלי.

כל יום ראשון אני רואה אותה.

אנחנו עולים על אותו אוטובוס. קו שמונה, 10:05. קשה לי להצביע על זה בדיוק, אבל היה בה משהו שעורר בי משיכה מטורפת. היא לא הייתה יפה במיוחד, די ממוצעת למען האמת. בכל זאת מצאתי את עצמי נועץ בה מבטים, כמעט מחכה לימי ראשון בהם אני אראה אותה.

יכול להיות שהיה זה הלבוש שלה. סגנון יוצא דופן שכזה, במובן הפרובוקטיבי של המונח. אני לא מתכוון פרובקטיבי-מחשוף-עד-האספלט, אלא פשוט צבעוני ומגוחך, כאילו כל מה שחסר זה שיהיה לה אף אדום ולשון חשופה.

היא הלכה עם עניבות, כפפות צמר, מגפיים צבאיות ושאר פרטי לבוש משונים. התספורת שלה הייתה משתנה כמו כיוון הרוח. לפעמים היה אסוף, לפעמים מפוזר, לפעמים עם צמה או קוקיות ילדותיות. אני יודע, כי לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. זה לא בדיוק שנמשכתי אליה פיזית, אלא אל הגוון שהיה בה, הפראות ששידרה.

כבר פיתחתי במוחי פנטזיות שלמות בהן אני והיא בורחים למקסיקו או עושים סקס פרוע על חוף בניו זילנד באמצא מבול. אפילו ברגעים העצובים בחיי, יכלתי לראות אותה נכנסת לחדר עם הקוקיות והאף האדום שלה ומוציאה לי לשון. אם לדוגמא הבוס שלי היה נוזף בי וכל מה שרציתי באותו הרגע זה לעשות לו אצבע משולשת, הייתי מדמיין אותה עומדת לידי ועושה את זה במקומי. לפעמים הייתי צוחק בגללה, ואז אנשים היו זורקים לי מבטים כאילו שאני משוגע.

עם החודשים המצב רק החמיר. בפועל לא החלפתי איתה מעולם מילה, אך היא כבר הייתה חלק גדול מעולמי הרגשי בלי ידיעתה או רשותה. בארוחות בודדות הנחתי צלחת נוספת בשבילה ואף ניהלתי איתה שיחות שלמות על כל הנושאים שמציע היקום. 'אתה חייב להשתחרר' היא הייתה אומרת. 'אתה לחוץ מדי.', ואז הייתה עושה איתי אמבטית בועות מרגיעה או מצביעה וצוחקת עליי בזמן שאני רואה סרט כחול.

פעם יצאתי לכמה דייטים, לאחר ששכנעה אותי כי אני מוכרח להתגבר עליה. 'אבל רק אותך אני אוהב' הסברתי לה, אך היא, כהרגלה, הוציאה לשון או צחקה. לא הצלחתי לגלות עניין רב בבחורות, תמיד דמיינתי אותה עומדת מבעד למסעדה ומורחת את האף שלה על אדן החלון, עושה לי פרצופים, ואני הייתי ממציא תירוץ לעזוב וחוזר אליה.

לאחר כמה שנים בהן הספקתי לעבור דירה וקו אוטובוס, החלטתי שאני מוכרח לחזור לדבר איתה. סגירת מעגל, זה מה שאני צריך. 'ואם אני אאכזב אותך?' אמרה לי בדמיוני, אך ידעתי שאין הדבר אפשרי. הגעתי לתחנת האוטובוס מוקדם מהקבוע, אך היא כבר ישבה שם לבדה עם דיסק מן ואוזניות. התקשיתי לפנות אליה, ועד מהרה מצאתי את עצמי עולה לאוטובוס מאחוריה, מסניף את שיערה אך לא אומר מילה. 'יש לך מושג כמה זמן את הולכת איתי?' רציתי להגיד לה.

התיישבתי במושב מאחוריה. היא הוציאה מכיסה טלפון סלולרי והחלה לדבר. במהלך השיחה החלטתי לעבור לידה, כך בוודאי לא תבחין בשינוי המקום הפתאומי.

'ומה יש לכם להציע לי?' אמרה למכשיר הקטן. 'אצל המתחרים זה הרבה יותר זול' המשיכה. 'טוב, אני אחשוב על זה ואחזור אליכם. כן, זה המספר שלי. יעל, נכון.'

כשניתקה אזרתי מספיק אומץ כדי לפנות אליה – 'סוכן מכירות?' שאלתי.

היא הביטה בי מעט מופתעת – 'משהו כזה, כן.'

'של?'

'סליחה?'

'סוכן מכירות של מה?'

פניה התרככו קלות ושפתיה עטו חיוך קל. 'חברת אינטרנט.'

הנהנתי בהבנה. 'את רוצה להתחבר לאינטרנט?'

'לא ממש.'

היססתי מחשש להשמע מטריד – 'אז מדוע את מדברת עם סוכן המכירות שלהם?'

היא הביטה בי, עיניה מעט נבוכות – 'אני אוהבת את תשומת הלב.'

הסתכלתי עליה בבלבול קל.

'הנה, רוצה לדבר עם חברת הטלפון שלי? הם הכי מתוקים, יציעו לי את העולם ומלואו רק על מנת שלא אעזוב אותם. אני אומרת לך-' היא גיחכה '- נשים לא צריכות אביר על סוס לבן. הן צריכות סוכן מכירות'.

היא לחצה על כפתור ודחפה לי את הטלפון לאוזן. 'קח, תדבר תדבר.'

הקו מיד התנתק, אך לא רציתי לאכזב אותה, לכן המצאתי שיחה שלמה.  'איפה את יורדת?' שאלתי לבסוף.

'לא יודעת.'

'מה זאת אומרת?' שאלתי שוב.

'אין לי מקום מיוחד, אני סתם אוהבת את ההרגשה של טיול שנתי עם הרבה אנשים.'

הבטתי סביבי. כמה קשישים אדישים החזירו לי מבט ריקני.

'כן, אני מבין.' שיקרתי.

'רוצה לרדת בתחנה הבאה? אני מכיר מסעדה נהדרת.'

'אתה מזמין?'

'בשמחה.'

ירדנו בתחנה הקרובה ובתום הליכה קצרה הגענו לאותה מסעדה אליה היא שלחה אותי בעבר, בלי ידיעתה. הבטתי בחלון, מחפש פנים מוכרות מרוחות על הזכוכית, אך היא כבר לא הייתה שם. החזרתי את מבטי אליה.

'אף פעם לא הכרתי מישהי כמוך.' אמרתי בלי שליטה, מפתיע את עצמי.

'תודה באמת.' ענתה והוציאה לעברי לשון.