שיר, תמונה ואוראלי.

'תמיד חלמתי להיות מיוחדת.
להיות אישה אמיתית.
אולי בסך הכול רציתי להיות יפה ומוערכת, אחת שתסובב ראשים ברחוב. באופן אירוני, ההגדרה הזו שמורה דווקא לנשים של פעם, נשים כמו מרלין מונרו. כן, אני מניחה שתמיד רציתי להיות אישה כמו שמרלין מונרו הייתה. אחת שאת חייה כולם זוכרים, ואת מותה איש לא שוכח. כיצד הדברים התהפכו אם כך, אני לא יודעת.
איך הגעתי לפינת הרחוב הזו, רחוקה מכול חלום שאי פעם יכולתי לקרוא לו 'שלי'. מסובבת ראשים של גברים עם כמה דולרים בכיס וחיי מין הרוסים. רחוקה ממרלין מונרו, בכל מובן אפשרי.'


מכונית מיושנת נעצרת ליד מי-שרוצה-להיות-מרלין-מונרו.

'הם לא יפים.'

פנים מזוקנות ומיוזעות מציצות מבעד לחלון המחליק מטה.

'הם אף פעם לא יפים.'

"את צריכה הסעה?" שואל הרד נק הטקסני עם האף הגדול.
מרלין מונרו נכנסת למכונית שמשתלבת חזרה אל הכביש הסואן.

'הם נורא מנומסים בהתחלה.'

"את מעדיפה לנסוע למקום כלשהו, בובה?"
"לאן שאתה רוצה." עונה מרלין ומציתה סיגריה.


'כמעט אפשר לחוש בפחד שלהם. האימה הזו שנשותיהן יופיעו לפתע, יתפסו אותם עם זונה.
הם מנסים לפתח שיחת סרק, להשכיח את העובדה שהרגע נכנסה אליהן למכונית מישהי שתרד להם בשביל כסף.
בהתחלה הם נורא מנומסים.'

המכונית פונה ימינה, עוזבת את הכביש המהיר ונכנסת לסמטה צדדית.
"נראה לי שכאן מספיק." מסננת גברת מונרו באדישות.
"אני פשוט אוהב להיות בטוח. את יודעת, להיות בטוח." מצחקק בחרדה מאופקת הטקסני המזוקן.

'בהתחלה, כשרק מתחילים עם העבודה הזו, הנימוס הזה שלהם יכול להיות מאוד מעודד. מרגיע, אפילו. כאילו שיהיו עדינים איתך, מבינים. מהר מאוד לומדים שזה שקר מטעה.'

"תוריד את המכנס." אומרת והוא מציית. "כסף קודם, יקירי."
"כמובן, כמובן" משיב ושולף במהרה כמה מזומנים מתא הכפפות.


לאחר כמה דקות יוצאת מהסמטה. כתמי הדם על גופה מסובבים את ראשיהם של כל הנוכחים ברחוב. כמה מעוברי האורח פונים אליה. "את צריכה עזרה, גברתי?" שואל אחד מהם, אך גברת מונרו אינה משיבה. היא ממשיכה ללכת במורד הרחוב, משאירה שביל של דם אחר כל צעד מתנדנד שלוקחת.

'את אף פעם לא יכולה לדעת מי מהם חולה נפש ומי לא. את אף פעם לא יודעת, עד שאת יודעת. והרבה פעמים, זה פשוט מאוחר מדי.'

"מונית!" קוראת בקול רועד עד שמונית נעצרת לידה. היא נכנסת אליה במהרה.
"רחוב מלבורן בבקשה."
"את צריכה בית חולים, גברתי." מציין נהג המונית במבטא כבד.
"רחוב מלבורן."
"כולך מדמ..."
"רחוב מלבורן, לעזאזל!" צועקת מבלי להביט בפניו של הנהג שנכנע ומעביר להילוך ראשון.


"הם מסתכלים עליך כלפי מטה. כפי שמסתכלים על חסר בית, חושבים לעצמם שלא נלחמת על כלום, בחרת לוותר על החיים. אני רוצה לראות אותם עומדים פה ברחובות במקומי, כל לילה ולילה.
אני רוצה לראות אותם עוברים את מה שאני עוברת."


מרלין מונרו נכנסת לדירתה. היא מניחה חופן דולרים על השולחן ושוטפת את פניה הפצועות בכיור המטבח. משם ממשיכה לחדר קטן ומתיישבת על המיטה במרכזו. ידה מלטפת את פניה הקטנות של בתה.

"אימא?" שואלת בקול עייף.
"כן, מותק, זו אימא."

"אני רוצה לראות אותם מסתכלים לי בעיניים, ואומרים לי שאני ויתרתי.'