שיר, תמונה ואוראלי.
|
| 4/2008
תיאוריית היחסיות
אני מעביר את היד על הריפוד הכתום.
אולי אני צריך לרכוש לעצמי ספה כזו, הגיע הזמן.
ספה, אחרי הכול, היא פריט אלמנטארי. אתם יודעים, שוכרים דירה ודי בונים על ספה.
לא משהו אצילי מדי מעור של פיל הודי, אבל ספה, משהו מכובד לשבת עליו. לשתות קפה, לצפות בפורנו, להביא בחורות.
איך לעזאזל אין לי ספה?
אני מתכרבל כמו תינוק על הריפוד החמים, משפשף את ראשי עליה ודוחף אצבעות לחריץ שתמיד מגיעים אליו כל הפריטים העתיקים. חבילות מסטיקים, מטבעות אבודים, קונדומים קרועים. אני תוחב כל מה שידי מצליחה לדוג אל כיס מעילי.
אדם אקראי עובר ומביט בי במבט מעורר רחמים. יש אנשים שפשוט לא מבינים את מהות הדבר הזה. במיוחד בקור החריג לעונה שהחליט לבקר הלילה. לעבור כך בתחנת דלק אקראית ולגלות ספה. היא נחה שם בצבע כתום אקזוטי על רקע האפור-שחור שמרכיב את נוף הרחוב, מזמינה אותי להישכב עליה. אז, אני מבחין בשוטר שמתקדם לעברי וכבר צופה את העתיד המר שמביא איתו. להפריד ביני לבין הספה החמימה, להרוס את כל המומנטום הקסום הזה.
מה עשיתי לו רע בחייו, שהוא מוכרח לחרבן לי את הכול. מה יש לי, אם לא הספה הכתומה הזו שנכנסה לחיי כמתנת אל. הוא תופס לי את היד ומושך בכוח – 'לך מפה, תמצא עבודה' הוא צועק, אך אני דוחף את ידי בכוח אל החריץ בתקווה שהספה תאחוז חזק ולא תרפה, תשמור עליי מכל פגע.
כשנכנעת הספה, אני מתרסק חזרה על אספלט הרחוב הקריר. השוטר זורק לי מבט מאיים אחרון, מסתובב והולך. אני חוזר ללטף את הספה בהערצה, עד שפח ירקרק במרחק מה תופס את תשומת ליבי.
אין ספק, אני אשיג לי ספה כזו, אך ישנו סדר עדיפויות.
| |
|  כינוי:
מין: זכר MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
