שיר, תמונה ואוראלי.
|
| 5/2008
לא נוח לטבוע
'אתה צריך שסוף העולם יגיע על מנת להתחיל לחיות.'
אני מסיים את המשפט עם שאכטה נוספת.
'אחרי הכול, מי אני מנסה להיות?'
הוא מביט בי, שותק. 'אתה יודע, אני לא מאמין בך.'
דממה. 'גם באלוהים לא.' השתקן מחכך את גרונו.
'אני יצרתי אותך. המוח שלי יצר אותך.' אני מצביע אל עבר מסך הטלוויזיה המשדר את פניו של האיש-החזק-בעולם רוקד כליצן, 'והם, הם יצרו אותך במוחי.'
שפתיו של לוציפר נותרות כשערי גן עדן, אטומות, עת אני עוצר את המונולוג המתמשך, מחשב את המשכו. שנינו בוהים כעת במסך הגדול. מקבץ של בני אדם כהים, רזים להחריד, מחפשים פת לחם דרך מסך טלויזיה.
'אירוני, אתה לא חושב?' אני ממשיך לבסוף.
המרצפות רועדות תחת רגלינו. 'החלון שלנו לעולם הוא דרך מסך קטן.' אני משפשף את עיניי וממשיך - 'ואם הם משקרים לנו?' הוא מסב את מבטו חזרה אליי, נראה חסר אונים.
''כיצד נדע? הרי אנו יודעים רק מה שמוגש לנו במהדורת החדשות. אפריקה יכולה להיות אגדה, עד כמה שידוע לי.'
המרצפות רוקדות, חלקן מתנפצות ובקע באדמה נוצר ביני לבינו. 'קורבנות של חוסר אמצעים' אני מסנן לעצמי.
לבסוף הוא קם, צועד אל תוך החור ברצפה, נותר לעמוד על אוויר. 'במה, אם כך, אתה מאמין?' הוא שואל בשקט.
אני מכבה את הסיגריה על כף ידי המגיבה לחוקי הפיזיקה היטב, וזורק את השאריות הצידה.
אז, אני צועד אל פינת החדר. לוציפר עוקב. דרך אדן החלון אנו משקיפים אל העולם, אני והשטן.
שריפות משתוללת בכל רחבי העיר. מקומות בהם זכורים לי היטב בניינים כעת מלאים בהריסות וגופות.
אני מצביע מטה, מסיט את מבטו מהסוף אל תחילת הרחוב.
'זה אני, אתה רואה?' חצי חיוך כובש את שפתיי. הוא מהנהנן למראה גופתי הקבורה תחת הריסות בניין. נערה רועדת מטפסת מתחתית איבריי המרוסקים.
'בזה.' אני עונה בשביעות רצון. 'בזה אני מאמין.'
| |
|  כינוי:
מין: זכר MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
